ב-1983, כשטרי פראצ'ט כתב את The Colour of Magic, הספר הראשון בסדרת "עולם הדיסק" המפורסמת שלו, הוא היה תייר טרי בעולמות הפנטסיה. הוא התרוצץ מסביב בהתלהבות, דקר, בדק וצחק. היה כיף להיות שם איתו. ומכיוון שספר הוא מכונת זמן מוצלחת, עדיין כיף להיות שם איתו, בכל פעם שפותחים את הספר הזה או את אחד הספרים המוקדמים האחרים בסדרה.

בספרים הבאים פראצ'ט התיישב והתחיל להסתכל על הארץ שאליה הגיע. על הממשל שלה. על היחסים בין גברים ונשים. הוא עיקם את האף מול הדמויות הלוחמניות והלאומניות והלוחמניות, וחיבק את הדמויות הלוזריות, שמעדיפות לברוח מקרב, בין אם בגלל פחדנות או שכל ישר. כמו כל תייר בארץ אקזוטית, הוא הסתכל מלמעלה. אבל הוא ידע שבבסך הכל, בין הדמויות האנושיות הפעוטות שעליהן הוא צוחק נמצא גם הוא עצמו.

אבל אז הסדרה המשיכה. והמשיכה. והמשיכה. 36 ספרים, נכון לספטמבר 2007, ועוד שניים בתנור. אף תייר, נלהב ובוחן ככל שיהיה, לא יכול להישאר יותר מדי באותו המקום בלי להתחיל גם להתלונן מדי פעם על מזג האוויר. אף סופר, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לכתוב בקצב כזה בלי שהשטיק שלו יתחיל לחזור על עצמו – ואז ידעך וייטחן ויהפוך לטרחני.

רוחב היריעה של עולם הדיסק סיפק לפראצ'ט הזדמנויות רבות לטיולי שטח מרעננים: סדרת המשמר, במיוחד, בולטת כאוסף עצמאי של ספרים פשוט חכמים ומהנים. אבל כל טיול שטח כזה הסתיים בשטף נוסף של מילים אוטומטיות, עבשות, עייפות.

…

מחלקת ספרי הילדים של עולם הדיסק, שנולדה ב-2001 עם The Amazing Maurice and his Educated Rodents, היא עוד טיול שטח כזה. Maurice היה משעמם, אבל ממנו המשיך פראצ'ט לסדרה המעניינת יותר על טיפאני אייקינג – ילדה כפרית קטנה וחזקת אופי שמגלה שהיא מכשפה.

The Wee Free Men, הראשון בסדרת טיפאני, היה ספר טוב – הגיבורה בת התשע היתה חמודה, המאבק שלה עם הייעוד שנגזר עליה נשמע פחות או יותר רענן, והבדיחות אולי חזרו על עצמן אבל לא עד בחילה. המחאה נגד סיפורי אגדות והמסרים הלא בריאים שלהם לילדות קטנות היתה אמנם כבדה, כי פראצ'ט כבר מזמן שכח איך מנתצים משהו בקלילות, אבל הקסם האישי של טיפאני גבר גם על זה.

אבל באופן לא ממש מפתיע, הסימפטיה של הדמות אזלה עד הספר השלישי בסדרה, The Wintersmith. הספר הדי מעייף הזה מתנהל בין הומור לפאתוס בצדקנות של סבתא פולניה, שיודעת שגם כשהיא מתבדחת וגם כשהיא רצינית הרי זו התגובה ההגיונית היחידה לסיטואציה. הוא מטיף יותר ומדי ומסביר הרבה יותר מדי, ובקיצור, הוא סובל מהנדושות ומהעייפות של רוב ספרי עולם הדיסק המאוחרים.

…

אבל מה, בניגוד לספרים לא-טובים אחרים של פראצ'ט, The Wintersmith היה יכול להיות ספר טוב. הוא לא איזה אוסף של אפיזודות מעורפלות: יש סיפור פנטסיה/התבגרות סולידי שם בפנים, על מכשפה טינאייג'רית בוגרת מכפי גילה שעושה משהו מאוד ילדותי ומוצאת את עצמה במאבק קטלני עם אל החורף. יש מיתולוגיה חזקה למדי, כולל וריאציה מעניינת על אורפיאוס ואורידיקה; יש פכים מעניינים מעולם המכשפה הכפרית; ויש התמודדות מעניינת עם הפוליטיקה הפנימית של עולם המכשפות, שמורכב ממכשפות מבוגרות ארסיות וממכשפות מתלמדות שרבות זו עם זו כמו כל חבורה של נערות.

הבעיה היא שכל רגע מעניין בספר מכוסה בערימות של הסברים, התחכמויות, בדיחות וציטוטים פסודו-פיוטיים מביכים מזרם התודעה של טיפאני. ברגעים מצחיקים המספר מסביר את הבדיחות למוות, ברגעים מרגשים הוא מרדד את הרגש במילים. למעשה, נראה שהתפקיד העיקרי של ה"גברים החופשיים הקטנים" – שבט הגמדונים השיכורים שמלווים את טיפאני באשר תלך – הוא לספק עוד מלל, כי בכל פעם שהם מגיעים ניתן לצפות לעשרה עמודים של סרט בורקס לא מצחיק במבטא סקוטי.

אם רק היה לפראצ'ט עורך עם ביצים, שהיה מקצץ באכזריות את הרבע הראשון של הספר ומוחק בערך חצי מכל פסקה בשאר הספר, ואולי אפילו מזכיר לסופר הנערץ שלא חייבים לחזור על בדיחה בפעם העשרים, היה ניתן להנות כראוי מהסיפור הנחמד שחבוי מתחת לכל זה. ואז, גם אם זה לא היה מאסטרפיס, זו היתה תוספת מוצלחת למדף ספרי הפנטסיה לנוער.