הוצאת זמורה-ביתן, 1984. תרגום: רנה ליטווין. במקור: Watership Down, Richard Adams, 1972.

.

ליד מקום מגוריה של קהילת ארנבונים שלווה מופיע יום אחד שלט: "כאן ייבנה פרוייקט מגורים חדש". הארנבונים, כמובן, אינם יודעים לקרוא את הכתוב, אולם אחד הפעוטים והחלשים שבהם, הניחן בכוחות נבואה, מזהה מיד שמדובר בלא פחות מסוף הסיפור: הארנביה עומדת להיחרב. למזלו, יש מי שישמע לו. אחיו הפיקח, לוז, מצליח לשכנע מספר ארנבים לצאת למסע המסוכן אל הגבעה שבה יוכלו לחפור ארנביה חדשה. הסוף הופך להתחלה.

"גבעת ווטרשיפ" הוא אחד מאותם הספרים שכמעט בלתי אפשרי לתאר כראוי למי שטרם קראו אותו. זה על ארנבים מדברים, אבל זה לא "פינוקי" ולא דיסני; הם מתנהגים כמו ארנבים ממש, אבל זה לא נשיונל ג'אוגרפיק; זו אלגוריה, אבל זה גם ספר ילדים, אבל לא ממש, אבל כן. אין מה לעשות: האפקט של הספר נשען על התערובת הארנבית-אנושית שריצ'רד אדמס רקח בדמויותיו, והיא לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים מספרים וסרטים אחרים על חיות. הגיבורים של "גבעת ווטרשיפ" מדברים זה עם זה ועם חיות אחרות, רוקחים תוכניות לטווח ארוך, עוסקים בפוליטיקה, יודעים לחוש ידידות ואומץ ולהתגבר על קנאה וחוסר-בטחון, ומספרים סיפורים נפלאים כדי לעודד את רוחם. מצד שני, הם לא חובשים כובעים, לא נוהגים במכוניות וגם לא יודעים לספור מעבר לארבע. ימיהם מורכבים מאכילה, הזדווגות ובריחה מאויבים – הכל בהתאם להתנהגות האמיתית של ארנבים בטבע.

אלא שמה שקשה לתמצת בביקורת, עובר בקלות בספר עצמו. קסמו של הבדיון עושה את שלו לאחר זמן מה, והקורא מפסיק לתהות על קנקנו של העולם הארנבי הזר שמוצג לו.

…

העולם הארנבי הוא לא מקום קל. מסעם של הארנבים מסנדלפורד רצוף מכשולים ומדי פעם זוועות של ממש. מי שציפה לסיפור ילדים קופצני – או, לחילופין, לאלגוריה שקופה – יתבדה עד מהרה. הפחד להיטרף ממלא את מחשבתם של הארנבים, שאינם רגילים להרחיק ממחילת-הבית, ומגדיר את פילוסופיית החיים שלהם. בין אויבים מחוץ (המוטו "כולם נגדנו" עשוי להיות מוכר לקורא הישראלי), אויבים מבפנים, רעב ועייפות, הארנבים עלולים להיכנס בכל רגע למצב של הלם משתק שמותיר את הארנב פגיע לחלוטין. אם לא די בכך, הקהילות הארנביות הזרות שהם פוגשים במסעם מתגלות אחת אחרי השניה כמקומות לחלוטין לא נעימים לחיות בהם – ובעצם, לגמרי דיסטופיות – מה שמעורר חששות לגבי הסיכוי שלהם עצמם להקים חברה נעימה יותר כשיגיעו למחוז חפצם.

באותו הזמן, חושפת הסכנה את תכונותיהם המרגשות והנערצות ביותר של הארנבים, קולקטיבית ואישית. קולקטיבית – טוב, תקראו את הספר ותדעו. אישית – מתברר, למשל, כי חומש הוא נביא ופילוסוף של ממש; כי נאמנותו העזה של כדון הקטן מתגברת אפילו על פחדו; וכי רם-ראש הבריון הוא גם חבר מסור שאינו חושש לסכן את חייו אם יש בכך צורך. ואילו לוז (Hazel), לוז-רה, אותו ארנב צעיר שלא התבלט עד אז בשום צורה – הוא זה שיודע להרגיע את הרוחות, לעודד את המיואשים, ולמשוך בעדינות בחוטים כדי שרצונו (השקול והפיכח) ייעשה.

קוראים מבוגרים עשויים לזהות כמות נכבדת של ציניות במנהיג הקטן והפרוותי הנ"ל שצומח לנגד עינינו: בצורה שבה הוא קולט מיד איומים על מנהיגותו, באופן שבו הוא מחשב את מילותיו בזהירות כה רבה. מצד שני, אין ספק אפילו לרגע שהציניות של לוז אינה אלא ראיה מפוכחת של נפש רעיו ונפשו שלו-עצמו, ושהיא צומחת על מצע עמוק באמת של אהבת-אדם. סליחה, אהבת-ארנב.

קל להתבלבל. האמת היא ש"גבעת ווטרשיפ" הוא לא סיפור על ארנבים, למרות קסמם הכובש של תיאורי חיי היום-יום באדמה הכפרית של אנגליה. הוא גם לא סיפור על אנשים, אף על פי שפחדי הקיום של הארנבים בהחלט מעוררים הזדהות עמוקה. למעשה, זהו סיפור על חברה או חברוֹת: מה מחזיק אותן ביחד ומה הן מחפשות; אילו גורמים באופי של הפרטים המרכיבים אותן יכולים לבנות אותן או להרוס אותן; מה הנזק שהן יכולות לעשות לעצמן מתוך פחד, עצלות מחשבתית וויתור לכוחו המאיים של אחד מהחברים בהן; למה הן מגיעות כשהן מגיעות, סוף סוף, אל העשב החמים של גבעת ווטרשיפ – וכמה זמן הן יכולות לצפות להחזיק בכך. והוא מסופר ביושר האמיץ שרק ספר "לא למבוגרים בלבד" יכול להרשות לעצמו.

…

סיפורי-העם הארנביים השזורים בספר, המספרים על עלילותיו של הארנבון האגדי אל-אחראיירה ("בעל אלף האויבים"), מוסיפים לו רובד מורכב ומהפנט. הם מוזכרים תכופות כנחמה, כנסיון של הארנבים להסיח את דעתם מהנסיבות ולהפיח בעצמם אומץ; אך הם גולשים לעתים מזומנות לכבדות-רוח ואף לטרגדיה שוברת-לב של ממש. אל-אחראיירה העשוי ללא חת, המפנה את ישבנו אל האלוהים ביום הבריאה, מתמודד גם הוא עם בדידות וכאב ואימת-המוות.

בהמשך, אל-אחראיירה נתקל גם בעשן-סיגריות ומשאיות, כך שהמיתולוגיה הארנבית, שלא ניתן שלא להאמין בה במהלך הקריאה, מתגלה בחלקה כעיבוד של היסטוריה מאוד קרובה. מתפוגג ההבדל בין הסיפורים שהארנבים מספרים לעצמם לבין הסיפור שבו הם חיים; הגבורה המיתולוגית והמנהיגות העל-טבעית מתגלות כמקבילות לחלוטין לגבורה ולמנהיגות "סתם". המסע המופלא על הנהר והקרב של לוז נגד החתול יהפכו גם הם למעשיה לפני השינה עבור הגורים המקשיבים לאמם במחילה.

למעשה, "גבעת ווטרשיפ" מבצע גרסה מעודנת של מהלך "הסיפור שאינו נגמר", ומכניס את הקורא לאותו מעגל סיפורים שאותו הוא מתאר. בעצם קריאת הספר, בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא, אנו לוקחים חלק במסורת הארנבית המפוארת של שמיעת סיפורי גבורה אודות אל-אחראיירה. אולי לא נותר אלא לזקוף אוזנינו, לנקות פרוותנו ולקוות שגם בארנביה שלנו יקום יום אחד לוז-רה פיקח ובעל-חזון שיוביל אותנו לגבעה טובה יותר.