הוצאת ידיעות ספרים, סדרת פרוזהעשרה, 2007.

.

שבוע הבעסה בגיבורים קטנים ממשיך עם הוצאת הפנטסיה המקורית התמוהה ביותר מאז "ארמדין: חרב אלף הראמות".

זה לא משהו שנעים לי להכריז. רציתי לכתוב דברים טובים על "שני עולמות" של אתי אפל. רציתי, קודם כל, לחשוב עליו דברים טובים – להיות מסוגלת לשים אותו בספריה כאח קטן לגיטימי, גם אם לא שווה ברמתו, של פולמן ולה גווין והספרים הישנים של מרגנית. הרי ספר פנטסיה ישראלי הוא עדיין מחזה נדיר. רציתי גם להיות מסוגלת לפרגן ליוצרת פנטסיה צעירה שטרם שמעתי עליה. התקוות האלה התבדו בערך בעמוד החמישי.

איך לנסח את זה? כשהייתי בת עשר או שתים עשרה – קצת אחרי שפיתחתי כישורי כתיבה טכניים מספיקים, קצת לפני שאזלה לי הסבלנות של הילדות – הייתי כותבת סיפורים, וספרים, והתחלות של ספרים. רבים מהם היו שייכים לז'אנר הפנטסיה. הם היו טובים בדיוק כמו סקס עם בתול חרמן בן 16. המון התלהבות, המון דמיון, מעט מאוד יכולת. הגיבורים, בדרך כלל גיבורות, היו משורטטים בשטחיות, בדרך כלל מאופיינים בצבע שיער ולא הרבה מעבר לזה; הסיטואציות הדרמטיות היו בצורת "ואז… ואז…" ("ואז הופיעה חללית בצורת דלעת, ואז החתולה התחילה לדבר שוודית"), כי לא ידעתי לחשוב יותר משני עמודים קדימה; המקומות, העולמות, היו מהסוג שאין בו שום הגיון מעבר לקפריזה הרגעית של העלילה – אם היית מנסה לדמיין את קיומם יום לפני שהגיבורה הגיעה או יום אחר כך, היית רואה שזה לא באמת עובד.

היה בהם משהו יפה, בדרך עצובה כלשהי, אבל אני לא מצטערת שלא שמרתי אותם. אני כמובן גם לא מצטערת שהם לא התפרסמו בדפוס. לא ככה ספר צריך להיראות.

.

להלן סיכום העלילה – פחות או יותר עד סופה. מי שמודאג מספוילרים, שלא יקרא.

"שני עולמות" מתחיל בעיר הניסון, עיר מומצאת בעולם מומצא, על אף שתרבותה ושפתה פסודו-אנגלו-אמריקאיות בבירור (ע"ע "אנגרית" בלקסיקון טרקי סיטי) ואין בה שום יסוד פנטסטי משמעותי. הניסון מחולקת לרובע עשיר מאוד ורובע עני מאוד באופן מובהק, עד כדי קיומה של חומה באמצע. ברובע העשיר חיה הילדה רויאל ("רויה") קלירט, שאביה בעל מכרה יהלומים, וברובע העני חי חברה הטוב נולן ("נוני") מרוויט, שאביו ואחיו הגדולים עובדים באותו המכרה.

הפער הסוציואקונומי הזה הוא לא רק הקו המנחה של הספר, אלא גם המאפיין העיקרי, המודגש ביותר ואולי היחיד של הגיבורים: רויה עשירה ומתביישת בעושרה, נוני עני ומודאג וחולם על לימודים בבית ספר שיעניק לו סיכוי לעתיד טוב יותר. אפילו האווירה השקטה והעצורה בביתו של נוני מתפרשת בעיניו כ"כנראה שככה זה במשפחה קשת יום" (עמ' 23). מבינים את פירוש שם הספר? אל דאגה, תיכף יבוא עוד פירוש.

בתחילת העלילה מודיע נוני לרויה שמחר יתחיל גם הוא לעבוד במכרה של אביה, למרות גילו הצעיר, כי משפחתו צריכה כסף. הם מסכמים, באי נוחות, שהדבר לא יפריע לקשר הטוב ביניהם. אבל כבר ביומו הראשון של נוני בעבודה, הוא נפגע בפיצוץ עז ומוצא את עצמו בתא-כלא מסתורי מתחת לפני האדמה.

שם, מתחת לקרקע, נוני פוגש שני דובים מדברים, שמטפלים בפצעיו ומספרים לו שאביו ואחיו נהרגו בפיצוץ. הוא מתאבל על משפחתו במשך כפרק נוסף, איכשהו בלי לעורר שמץ של סימפטיה (גם לא מהבחורה שבוכה בפרקים מרגשים במיוחד של "פוקימון"), עד שהדובים נותנים לו שיקוי קסום שעוזר לו להתגבר על האבל. לאחר מכן הוא מגלה למה נחטף: מלכת העולם התת-קרקעי הסודי הזה, מכשפה רעה עם עור לבן ושיער ירוק, מעוניינת באביר שיירש את ממלכתה ושיעזור לה במלחמתה נגד בני האנוש שעל פני הקרקע, אותם אגואיסטים שאונסים את הטבע לצרכי רווח כספי. משום מה היא מתעקשת שהיורש שלה יהיה דווקא נוני, על אף שהיא לא מכירה אותו, שאין לו אף אחד מהכישורים הדרושים ושהוא ממש לא מעוניין.

למה לך להגן על בעל המכרה, שואלת המכשפה את נוני, אם לו יש כל כך הרבה ולך אין כלום. הצטרף אלי ותוכל לכסח לו את האמא. אבל נוני כנראה אינו מרקסיסט, ומלבד זה הוא מגלה שהמכשפה היא זו שיזמה את הפיצוץ במכרה שהרג את משפחתו. הוא מיד קורא עליה תיגר, בחוצפה שאמורה לשדר אומץ אבל מזכירה בעיקר תלמיד מניאק שעולב במורה; אך המכשפה משקה אותו בשיקוי נוסף שמוחק את זכרונו ושם קץ להתנגדות.

עכשיו באים כמה פרקים שבהם ה"חכמים" של העולם הסודי, מעין מורי זן, מלמדים את נוני דברים שהוא צריך לדעת כדי לשלוט על העולם ההוא. הוא לא ממש טוב באף אחד מהשיעורים. זו גם ההזדמנות המושלמת לספק תיאור צבעוני, חי ומעניין של הסביבה הפנטסטית שנוני נמצא בה, מה שמכונה אצל חובבי הז'אנר "בניית עולם", אבל לספר אין ממש כוח לזה.

בינתיים גילתה רויה, בעזרת רמז שהשאיר לה אחד הדובים, שנוני לא מת. היא יוצאת לחפש אחריו, ומגלה גם היא את העולם התת-קרקעי. משרתיה של המכשפה חוטפים אותה ומעבידים אותה למשך זמן מה בכרייה, במה שאמור אולי להיות היפוך דרמטי וסמלי של הגורלות, כי נוני, כזכור, מתפקד באותו הזמן כיורש העצר. אבל לאחר כשלוש פסקאות רויה בורחת ומוצאת את נוני. כשפיה של המכשפה כמעט מובילים את נוני להרוג את רויה, אבל ברגע האחרון הוא מזהה אותה ובורח איתה בחזרה אל פני האדמה. שם אביה של רויה מבטיח לו מלגת לימודים. Fin.

.

זה נשמע כמו סיפור קצר מאוד, והוא אכן קצר – הסיבה היחידה לכך שהוא מצליח למלא את 250 העמודים הסטנדרטיים היא השתפכויות הרגש הרבות של הגיבורים, בעיקר אבל, כעס וכאב פיזי, שכולם מתוארים במילים רבות אבל בהשראה מועטה. מלבד אביזרי-במה מקובלים כמו בכי מר, אנחות מלאות יגון וגרונות נשנקים, יש גם הרבה מחוות אנגלו-סקסוניות: הגיבורים רוטנים אל תוך ידיהם, קופצים פיהם, מנופפים בידיהם, ומדי פעם גם רועדים ונופלים על הרצפה. עוד מכסה של מילים מתמלאת בעזרת התארים ותארי הפועל חסרי הטעם הרבים, שחציים מיותרים ניסוחית ("צעק בכעס", "נשפה בהקלה") והשאר סתם קלישאיים ומתים.

הייתי תוהה איפה ידו של העורך בספר הזה, אלמלא האיות וסימני הפיסוק התקינים (אחרי "ארמדין" גם זה לא מובן מאליו). לכן אשאל במקום זאת: מי קהל היעד של הספר? בני איזה גיל אמורים למצוא אותו מהנה? וגם בהנחה שהם קיימים – האם חוסר האבחנה התאורטי שלהם מצדיק הנמכה כזאת של הרף? או שהרף הונמך בכלל מכיוון שמדובר בפנטסיה ופנטסיה היא ממילא לא ספרות אמיתית? או בגלל השיקול המסחרי – כי בבועת הפנטסיה של עידן הפוסט-פוטר, הילדים עשויים לקנות כל דבר שהוא? או שלא היה רף?