לקרוא את "בנות הדרקון" בציפיה לעוד ספר פנטסיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם וויסקי.

למעשה, הסיבה היחידה לחשוב שמדובר בספר לילדים או לנוער היא העובדה שהעטיפה לא אומרת שהוא לא. כלומר, היא לא מזכירה קהל צעיר או עושה נסיון ברור לקסום לקוראים ילדים, אבל בכל זאת מוזכרת בה גיבורה בת עשר שעוברת לעולם מקביל וקסום, ובדרך כלל זה אומר רק דבר אחד. מעניין כמה קונים פוטנציאליים יוותרו על הספר בגלל "מחדל המיצוב" הזה.

מעניין גם עד כמה העמימות מכוונת. יחסית למאמצי השיווק שהושקעו ב"בנות הדרקון", מפתיע באיזה רישול וחוסר טעם הוא נארז – עד כדי כך שמתבקש לשאול אם הסופרת דרסה את החתול של מישהו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. על העטיפה ציור כעור המודבק בלמינציה זולה על רקע אדום-שחור, וכותרת בצמד פונטים שלא עובדים לא ביחד ולא לחוד. הצד האחורי נושא טקסט מבלבל וטרחני מדי ("אני מבקשת להזהיר: מדובר בספר מסוכן. ספר שנופלים לתוכו ואחר-כך קשה מאוד לצאת").

אבל קשה לדמיין טקסט כלשהו שהיה מצליח לתת מושג אמיתי על הספר הזה. הוא מפתיע בכל פינה, מלא בסתירות וקשה ליישוב. הגיבורה נועה לביא נראית במבט ראשון כמו עוד ברווזון מכוער שיבשיל בעולם הפנטסיה ויחזור אצילי ומנצח, אבל היא ממש לא בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר". הבידוד החברתי שלה לא כאילו-פתטי-ובעצם-מקסים; הוא באמת פתטי, על אף שהיא לא דמות דוחה. כמו ילדים בודדים בעולם האמיתי, היא נואשת, מניפולטיבית ומורכבת. העיר שהיא יוצאת ממנה, תל אביב, היא לא סתם אפורה ומשעממת אלא ברוטלית ומזעזעת, והעיר שהיא מגיעה אליה עוד יותר.

כלומר, יש גם אנשים טובים ב"עיר האושר" שעל גדות ים הנשיה – גם אם התושבים, שנאלצים להקריב ילדות בנות עשר לדרקון מרושע, הִקשו במשך השנים את לבם כדי להימלט מרגשות האשמה. אבל הרעים מפתיעים שוב ושוב בקור ובסדיזם שלהם, עד שכל בדל של חום וטוב לב בספר מביא את הקורא לכדי דמעות. אין מחסור בעיר באנשים שמוכנים להתעלל בילדה קטנה במגוון דרכים (לא מינית; אין מין בספר).

הדרקון עצמו הוא דמות חולנית ומצמררת, גם אם לא מתוחכמת במיוחד; הקטע שבו הוא טורף את אחת מקורבנותיו הקטנות כמו היפופוטם ש"מניחים בתוך פיו הפעור אבטיח שלם על קליפתו והוא פשוט סוגר את הפה וזה משפריץ לכל הכיוונים" לא פחות מזעזע ממה שהציטוט מרמז.

–––––

גם הילדות שנועה פוגשת בסביבה האלימה הזאת הן לא גיבורות ולא מלאכים ולא יהפכו לכאלה עד סוף הספר. הן אסופיות שמשתמשות כמיטב יכולתן בכליהן המועטים – שתי ידיים, שתי עיניים, מידה מוגבלת של אומץ ובעיקר עור עבה – כדי לשרוד. החברות שמתפתחת ביניהן צובטת ומעוררת הזדהות בדיוק מכיוון שהיא אגוצנטרית, קפריזית והפכפכה כל כך, בדיוק מכיוון שהן מעליבות אחת את השניה ברגעים שבהן הן הכי זקוקות לחיבוק. כל קורא שהיה בעברו ילדה בכיתה ד' יזהה מיד את הדינמיקה האכזרית הזאת, שמערבת תשוקה גדולה (אף רומיאו לא חיזר אחרי בחורה כמו שילדה בת עשר מחזרת אחרי חברת-נפש פוטנציאלית) ואלימות חסרת בושה. ההימנעות מקיטש הופכת את היחסים בין הילדות לחלק החזק ביותר בספר.

אבל החלק הייחודי ביותר בספר הוא פשוט הצורה שבה הוא מסופר. מה שקוראי פנטסיה רגילים לחשוב עליו בתור "אמינות" לא נמצא כאן. עיר האושר נכשלת באחד מהמבחנים הסטנדרטיים לפנטסיה טובה למבוגרים, מכיוון שהיא משורטטת בקווים גסים מכדי לשכנע כעיר שאנשים באמת חיים בה. אבל היא רחוקה מלהיות איזו עיר אלגורית או משל ניו אייג'י ריקני.

התגובה הרגשית של הילדות לכל דבר שקורה, מהיר ומופרך ככל שיהיה, מפורטת ומשכנעת, והיא מה שמקנה נפח לעיר ולשלל הדמויות הקריקטוריות שממלאות אותה. בסיכומו של דבר, הבוץ האישי והחברתי שהקורא זוחל דרכו יחד עם ילדות הדרקון עד שהן מצליחות להשיג שליטה על חייהן הוא אמיתי, אמיתי מאוד.

המספרת בספר נוגעת מדי פעם באפקטים מוכרים, בין אם זו פניה אבהית לקורא בסגנון ק.ס. לואיס או סוריאליזם שמוגש בסלנג בוטה בסגנון אתגר קרת. אבל היא מיד חוזרת להיות הפכפכה וזרה. היא מרפרפת בהיפראקטיביות על תהפוכות קיצוניות של העלילה ומשתהה לפרט על התגובה הרגשית של הילדות למה שקרה; העברית שלה פשוטה, אפילו סלנגית, ובכל זאת טבעית לגמרי בסביבה הפנטסטית. וזה, כמובן, הישג מרשים בפני עצמו. השמות העבריים, ואפילו תנ"כיים, של חלק גדול מהדמויות מצליחים ליצור את מה שהרבה פנטזיונרים ישראליים חושבים שאפשר ליצור רק באמצעות שימוש בשמות "בינלאומיים" – ארץ פנטסיה אמיתית. כי ישראלי שכותב על ג'ק וג'יל כותב תמיד על אירופה ואמריקה מטושטשות, ורק דרכן, אולי, על ארץ הפנטסיה שלו.

"בנות הדרקון" הוא ספר ראוי לציון בכל קנה מידה, אבל העובדה שהוא יצא לאור בישראל, ארץ עם כל כך מעט ספרי פנטסיה וכל כך מעט סבלנות לעצם הרעיון, הופכת אותו לאירוע של ממש. קצת מצחיק, בהקשר הזה, לראות שהוא החלק הראשון בטרילוגיה – משהו שמזוהה עם ספרות הפנטסיה הנמוכה והנדושה ביותר; אבל אין לי שום התנגדות לקבל עוד שני ספרים מאותו בית יוצר.