הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2007. מאנגלית: אמיר צוקרמן. במקור: East, Edith Pattou.

——–

חייבים לרחם על הספר החמוד הזה, שסבל מאינספור באגים בכל צעד של הפיתוח. נתחיל מבחוץ דווקא, מהאריזה של המהדורה העברית: "המסע אל קצה העולם"? במקור הספר נקרא "מזרח", ועל אף שבאנגליה החליפו ל"ילדת הצפון", באמת לא חייבים להחליף למשהו אחר גם בישראל, שבה לא נהוג להתעלל ככה בספרים (בניגוד לסרטים). ועוד לשם כל כך מעורר-פיהוק, שנשמע כמו אלף הרפתקאות אחרות.

לכריכה, מעוררת-פיהוק גם היא, דווקא מצאתי הסבר: היא נובעת מכך שקוראי הבטא (בקרוב אתעייף ממטאפורות התוכנה, אל דאגה) ייעצו לידיעות ספרים לא לסמן את הספר כספר נוער. אני לא יודעת למה זה אומר שצריך שהכריכה תהיה מכוסה באוקיינוס משעמם עם איזה צוק אפור באמצע, אבל מעבר לזה, גם ההחלטה עצמה מפוקפקת: עד כמה שאני מאמינה שמבוגרים "יכולים" לקרוא ספרי נוער ושראוי שזה ייתפס כלגיטימי, עדיין, קהל היעד המרכזי של הספר יחפש אותו על מדף הנוער.

בנוסף, הכריכה המאוירת הלא מעניינת והכיתוב האנמי מאחור דווקא כן יוצרים רושם של ספר ילדים, ואם לא, אז של ספר משעמם, כך שהקוראים המבוגרים לא ישלפו אותו ממדפי המיינסטרים.

ההוצאה דנה את הספר הזה לכשלון. חבל. הוא ספר לא רע בכלל, בבסיסו.

——–

"המסע אל קצה העולם" מתחיל בחווה בנורבגיה של המאה השש עשרה, שם נולדת אבה רוז, הילדה השמינית להוריה. היא נולדת כשאמה פונה לכיוון צפון, מה שאומר, לפי האמונה התפלה העיקשת של האם, שהילדה תהיה הרפתקנית תאבת-נדודים. כל הנסיונות לגדל את רוז הקטנה כ"ילדה של מזרח" – שאמורה להיות צייתנית וחרוצה – נכשלים. היא ממשיכה להתחמק מחובות הבית, לשוטט ולרוץ, ולחלום על הדוב הלבן הפראי שעליו תרכב פעם אל הקוטב.

ואז נגמר החלק הריאליסטי בתפריט די בפתאומיות, כאשר הדוב הלבן מגיע ודורש מאביה של רוז שייתן לו את הנערה. מכאן והלאה הספר הופך למשחק "זהה את המיתוס", כאשר העלילה שואבת לא מעט מהיפה והחיה ועוד קצת מסיפור האהבה של קופידון ופסיכה, וגם תחביב הטוויה והאריגה של רוז מזכיר עוד שלל מעשיות, ולבסוף מגיעות אגדות נורדיות על הטרולים שגרים בארצות הקור.

הנרטיבים השונים נתפרים בחן, מתוך כנות מרעננת – בלי לקרוץ לקורא בנוסח האופנתי של "אלה המכושפת" אבל גם בלי לנסות להחביא את המקור. למרבה הצער, גם לא נעשה נסיון לפרש מחדש את היסודות ביפה והחיה ובקופידון ופסיכה שדורשים מהדמות הנשית להתאהב בבעל שכלא אותה, או שנראה כמו חיה, או שהיא לא יודעת איך הוא נראה. עד כמה שהספר הזה מציג כמעט אך ורק שוויון בין גברים ונשים, חוסר דיסטנס בין הורים לילדים ועוד כהנה וכהנה אנכרוניזמים נעימים, ועד כמה שגיבורת הספר הרפתקנית ומרדנית – מתברר שהיא אמורה לקבל באהבה דיכוי ולהרגיש רגשי אשמה עזים על סקרנות טבעית.

למרבה המזל, על אף שרוז לא ניחנה ביותר מדי עומק, ובלתי אפשרי להתאהב בה – בהחלט קל להזדהות איתה, לפחות מספיק כדי לחוות את ההרפתקה דרך עיניה. וזה כל מה שצריך כדי להנות מהספר. אפילו האומץ והעקשנות העל-אנושיים שלה, שהיו עלולים להיתפס כלא אמינים, נחשפים בהדרגה חכמה מתחילת הספר ומשתלבים בטבעיות בעלילה. עוזרת לכך העובדה שאף אחד לא עוצר להתפלא מהבחורה הזאת. מבחינת הספר, היא ילדה טובה ובת אהובה להוריה שבמקרה יוצא שהיא מתנהגת כמו חתיכת גיבורת אקשן. היא אפילו לא יפה במיוחד.

המסע הקליל (קליל לקורא, לא לרוז) מנורבגיה לקוטב הצפוני עם עצירה בצרפת מפגיש את הסופרוומן הקטנה עם מגוון טיפוסים בני עמים שונים, רובם נחמדים ונכונים לעזור במידה קצת לא אמינה, אבל זה נעים לקריאה. גם המשפחה של רוז, שנותרת בבית מתגעגעת, מעוררת סימפטיה, במיוחד אב המשפחה המקסים והתומך.

——–

אז איפה הבאגים הרבים שהבטחתי? או. ראשית, ציינתי את שנאת-הנשים הצורמת בחלקים מסוימים בעלילה, שהגיעה מהמיתוסים שעליהם הספר מבוסס, ונראה שהסופרת לא מודעת לה. אבל זה עמוק מכדי להיחשב לבאג מהסוג שעורך טוב היה צריך לתקן. שנית, למסע של רוז באירופה של תקופת התגליות היה פוטנציאל אדיר לנסוך על הספר עושר היסטורי וגיאוגרפי ואתני – אבל אין בסופרת את הכוח הזה, ובכל מקרה, לא הוגן להתלונן על שהספר הוא לא מה שהוא לא.

אז בואו נדבר על המספרים. עיקר הספר מסופר בקולה של רוז, אבל פרקים שונים נמסרו לדמויות שונות – רוז, אביה, אחיה הגדול נדי, הדוב הלבן ועוד כמה. זה מיותר לחלוטין, וקשה להבין אפילו מה היה הרעיון. ליצור מארג של קולות שונים? אבל הקולות די אחידים. נקודות מבט שונות? אה. רוב המספרים שאינם רוז בעיקר מעבירים עובדות, מה שהיה ניתן לעשות בצורה נוחה יותר באמצעות מספר כל-יודע. וחלק מהפרקים, במיוחד אלה של הדוב הלבן, פשוט מביכים. זו מניירה ותו לא.

כנ"ל לגבי הנסיון הקלוש לסיפור מסגרת (הספר נפתח במילים: "מצאתי את הארגז בעליית הגג של בית חווה ישן בנורבגיה") והמוטואים הפסודו-אגדתיים הילדותיים שמעטרים את ראשי הפרקים. בקטעים האלה מאוד מורגש חסרונו של עורך הגיוני וקשוח. ואם כבר, אולי עורך כזה היה תופס גם את האנכרוניזמים, מהפסנתר שממש לא הומצא בתקופה שבה מתרחש הספר, דרך ריקוד רומנטי שהדוב הלבן נזכר בו באיזה קטע וכנראה מדובר בוולס (שהומצא כמה עשרות שנים אחרי הפסנתר).

ומהמקור, נעבור לדבר על התרגום. כלומר, בערך. כי מכיוון ששניהם מרושלים, קשה לדעת מי אשם בחלק מהטעויות. בכל מקרה, התרגום קריא ושוטף ברובו, אבל הפגמים שיש בו צורמים מאוד. הגדול מכולם: הספר אולי נכתב באוהיו, אבל הוא מאוהב בריבוי התרבויות והלשונות של אירופה, כך שלתעתק את שמות כל הדמויות על פי ההגייה האנגלית מעיד לא רק על בורות ופרובינציאליות, אלא על זלזול ממש. "צ'רלס" הצרפתי היה צריך להיות שארל, ו"יוג'יניה" הנורבגית היתה צריכה, להיות, אה, אאוגֶ'ניה? חבל שאמיר צוקרמן ועורכיו התעצלו לבדוק בגוגל.

אותו זלזול גרם למתרגם לציין את רוחות השמיים, שעל שמן קרויים ילדי המשפחה, באנגלית במקום בנורבגית שבה מדברות הדמויות:

"וכל ילד שנולד במשפחה שלנו", יוג'יניה הסבירה לי, "מקבל שם שמתחיל באות הראשונה של כיוון הלידה שלו. כך, תינוק שפנה צפונה – נורת' – עשוי להיקרא נתניאל; תינוקת שפנתה דרומה – סאות' – שרה וילהלמינה, וכן הלאה [...]"

אפשר להנות מהספר גם באריזה הפגומה הזאת – אני הצלחתי – אבל אין שום סיבה שנצטרך לעשות את זה. אלוהים יודע שאנחנו משלמים מספיק על הספרים שלנו.