הם צבעוניים, חייכניים, חמורים, מפחידים, מכורים לעל טבעי ומפוקפקים פוליטית. הגיבורים שלהם פותחים את הארון, אוחזים בקמע, צועדים לתוך השמיים – או נזרקים הצידה כי התחילו להתעניין בליפסטיק ובחורים. הם כנים ואופטימיים ולא יודעים מה זה סקס. הם חושבים אחרת.

הם ספרי הפנטסיה לנוער, שזכו לעדנה בשנים האחרונות בעקבות הצלחתו הלא-מוסברת של הילד הבריטי עם המשקפיים, והם באמת טובים מכדי שנשאיר אותם לילדים בלבד.

בלוג זה יוקדש להם, עם ביקורות, לינקים, הגיגים וכל מה שיצוץ. אי"ה זה יהיה גם מקום לשיחה.

מילה על אסקפיזם

"הוא לא אהב ספרים, שבהם סחים סופרים משמימים ורעי-מזג על אירועים דלים ואפרוריים בחייהם הדלים והאפרוריים עד מאד של אנשים דלים ואפרוריים. מסוג זה יש לו די והותר במציאות".

הציטוט האהוב הזה מ"הסיפור שאינו נגמר" מעורר הזדהות, אבל הוא לא עושה חסד עם ספרי פנטסיה לנוער או ספרי פנטסיה בכלל, שמתוארים יותר מדי פעמים כסיפורים פשטניים ושקריים שמוכרים בריחה זמנית מהמציאות.

כמו שאלוף הקומדיות הרומנטיות ריצ'רד קרטיס ("ארבע חתונות ולוויה אחת") שאל פעם, איך זה שהתואר "קולנוע ריאליסטי" מוענק רק לקן לואץ' ושאר במאים של דיכאון, עוני וזוהמה? במה נתקלתם יותר פעמים בחיים – שביתת רעב של כורי פחם, או זוג שמתאהב ומתחתן?

במאה התשע עשרה המיינסטרים הספרותי עדיין ראה בעין יפה ספרים למבוגרים עם עלילה חזקה וסוחפת, שבדרך כלל מביאה את הגיבור למצב חברתי ונפשי טוב יותר מזה שבו הוא התחיל. היום, למרות שזה עדיין סוג מהנה ומעניין של סיפור, ועל אף שהוא עדיין מתאר היטב חלקים מסוימים בחיים האמיתיים, מותר להביע אותו רק בספרי ז'אנר – מדע בדיוני, צ'יק ליט, ספרי ילדים.

זו אופנה. היא תעבור. בינתיים, תעבירו לי את ההוא עם החד-קרן.