הקדמה: על האתר   •    ביקורות ספרים   •    ביקורות סרטים   •    מאמרים וחדשות   •    הרשמה לעדכונים ב-RSS   •   


"מומו", מיכאל אנדה | חדוות הלאט


"מומו" של מיכאל אנדה הוא ספר ילדים נפלא וספר נפלא באופן כללי, וזה יהיה עוול לשטח אותו לכדי מסר פוליטי. ובכל זאת, יש בו מסר כזה, ובכך עוסק המאמר הלא-ממש-אקדמי הבא, שאני רוצה לכתוב כבר המון זמן. יהיו פה עוד מאמרים על דברים אחרים בספר. כן, זה אִיוּם.

ב-1986 נפתח הסניף הראשון של מקדונלדס באיטליה. הוא נפתח באמצע אחד ממוקדי התיירות החשובים ביותר של רומא, פיאצה די ספאניה (המדרגות הספרדיות), ולמרות המאמצים יוצאי הדופן שהשקיעה החברה בהשתלבות בגווני השיש של הסביבה, האיטלקים לא היו מרוצים מחילול קודשי הארכיטקטורה והמטבח האיטלקיים.

מההפגנות נגד פתיחת הסניף נולדה תנועת האוכל האיטי (Slow Food Movement), ששלחה מאז זרועות לכל העולם, אבל גם היא לא מנעה מה-M הצהוב להתפשט לאינספור נקודות אחרות באיטליה – כולל סניף הזוי במיוחד במרחק צעדים ספורים ממקדש הפנתיאון ברומא.

מקפנתיאון. צילום: Sprbert, רשיון cc-by-nc-nd שיש ופסיפס במקדונלדס פיאצה די ספניה. צילום: Luca9200, רשיון cc-by-nc-sa

מפתיע לגלות ש"מומו", שכאילו נכתב בהשראת הבלגן הרומאי, פורסם שלוש עשרה שנים לפני כן. כך מתאר מיכאל אנדה, הידוע בעיקר כמחבר "הסיפור שאינו נגמר", את קצה האומלל של המסבאה של נינו, שהפכה ממקום שכונתי רגוע ושמח בפאתי רומא (או עיר איטלקית דומה) למזנון פאסט פוד:

האולם היה צפוף ודחוק מרוב בני אדם שמילאוהו. נדמה היה לה, כי תמיד היא ניצבת פה בדרכו של מישהו. כל מקום שאליו פנתה – מיד נהדפה ממנו הצידה או נדחפה לפנים. רוב האנשים איזנו בידיהם מגשים, שעליהם הוצגו בקבוקים וצלחות, וניסו להשיג לעצמם מקום ליד השולחנות הזעירים. ואלה שעמדו ליד השולחנות ואכלו שם אכילה חפוזה, כבר עמדו מאחוריהם אחרים, שהמתינו למקומם. פה ושם הוחלפו דברים חסרי-ידידות ואף זועפים בין הממתינים לאוכלים.

הדחף לנצל את הזמן, שקשור כמובן לדחף לצבור כסף, רכוש וסטטוס, מוביל רק לזעף, דכאון וניכור; זו, בניסוח שטחי עד חוצפה, התזה של "מומו, או הסיפור המוזר על גונבי הזמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" – שעוסק ברומא של 1973, ברומא של 1986, ובכל עיר אחרת בכל שנה אחרת במאה העשרים והלאה.

"זהו סיפור על חיינו כיום", כתוב על גב הכריכה של המהדורה העברית (סדרת מרגנית, הוצאת זמורה-ביתן, 1983) – ואת המשפט הזה כדאי לפחות למבוגרים לקחת כפשוטו: בניגוד לספרי פנטסיה רבים אחרים, נפלאים לא פחות, "מומו" עוסק לא באדם אחד שלומד לקח חשוב – מומו, ההומלסית הקטנה והמתוקה, ממש לא זקוקה לשיעורים באנטי-צרכנות – אלא בחברה שלומדת לקח חשוב. זה ספר מעודכן, רלוונטי ונחוץ עד כאב.

זמן איז מאני

כריכת הספר מומו של מיכאל אנדה

האדונים האפורים – שהפחידו אותי לאללה בתור ילדה – הם תמצית הבירוקרטיה: מצוידים בחליפה אפורה, עניבה אפורה, כובע אפור ועור אפור, ואפופים בעשן אפור מהסיגריות האפורות שלהם, הם פושטים יום אחד על העיר האיטלקית העתיקה ומלאת החיים כדי לשכנע את תושביה שהם צריכים לנצל את הזמן שלהם טוב יותר.

"אילו היה לך זמן פנוי לנהל חיים ראויים לשמם, כי אז היית אדם אחר לגמרי", אומר אחד מהם לספר החביב והפטפטן, מר פוסי, שהיה עד לא מזמן שמח בחלקו. האדון ממשיך ומסביר שכדי להגיע לאותה תקופה מעורפלת בעתיד שבה יש לו זמן פנוי, פוסי צריך לשנות הרגלים מהקצה אל הקצה – לגלח ולקצץ שיער במהירות, לאכול מהר, להפסיק לשבת בבתי קפה עם חברים, לשלוח את אמו הזקנה לבית אבות כדי לחסוך את זמן הטיפול בה, ועוד ועוד.

פוסי משתכנע, ולא שם לב שהוא הופך לסטריאוטיפ של איש הקריירה רב-האולקוסים שמשקיע את כל זמנו בעבודתו ואין לו זמן לחברים, משפחה או כל סוג של הנאה. כמוהו, לאט לאט, משתכנעים שאר המבוגרים, והעיר מלאת החיים הופכת לסיוט תעשייתי ממושטר ואפור.

כי האדונים האפורים הם שקרנים, ואת הזמן החסוך הם לא משיבים לאדם, אלא שומרים אותו לעצמם:

מר פוסי נעשה עצבני וחסר מנוחה, ועצבנותו גברה והלכה. כי היה פה משהו מוזר: מכל הזמן החסוך באמת לא נשאר אף פעם כלום. הזמן פשוט נעלם, והדבר היה לחידה. ימיו הלכו ונתקצרו, תחילה אך מעט, אבל אחרי-כן בשיעור מורגש וניכר היטב [...] ואם הרגיש לפעמים מתוך אימה כמה מהר (ותמיד מהר יותר ויותר) דוהרים-דולקים ימיו, היה מהדק את שיניו וחוסך ביתר-שאת (עמ' 58)

הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים

אנדה חכם מכדי לדבר על כסף, נושא שנוטה להשתלט על כל דבר אחר שמנסים להגיד. במקום זה, הוא קושר בזריזות ובעדינות בין הדחף לניצול אופטימלי של הזמן (כמה ספרים על התייעלות ופרודוקטיביות אפשר למצוא על מדף העזרה העצמית בסטימצקי?) לבין ההתמכרות לצבירת רכוש. העקרון המשותף הוא כימות: כמו שהמבוגרים נשטפים בבולמוס להפוך את הזמן, משאב מעורפל במהותו, לתוצאות מוחשיות –

אפילו את שעות-הפנאי שלהם היה עליהם לנצל היטב – כך היו סבורים – כדי שתספקנה להם מהר-מהר ובכל החיפזון את מירב הבידורים והעינוגים שבגדר-האפשר. (עמ' 59)

– הם גם חייבים להפוך את ההנאה – שהיתה פעם משהו שלא בוחנים מקרוב מדי – למשהו שאפשר לרשום, להציג, ולהשוות למה שהיה לך קודם ולמה שיש לאחרים.

אבל יש לפחות אזרחית אחת בעיר שלא מתרשמת לא מכסף, לא מסטטוס, לא מרכוש ולא מהצורך לחסוך בזמן: מומו, ההומלסית הקטנה, המלוכלכת והחביבה, ש"הרכוש היחיד שלה הוא הזמן" והיא לא צריכה דבר מלבד חברים. אפילו גיל אין לה. האדונים האפורים רואים בה מכשול פוטנציאלי רציני מאוד, וכדי לקנות אותה הם שולפים אס רציני: ברבי.

על "ביביגרל", הבובה המדברת בגודל אדם שמבקשת כל הזמן שיקנו לה עוד דברים, כתבתי כאן. מה שלא כתבתי הוא שהיא ממש לא לבד. מיכאל אנדה השתמש בברבי בתור דוגמה קיצונית לתופעה רחבה כל כך שקשה בכלל לראות אותה: שופינג שדורש עוד שופינג. הצבעים השולטים באופנה משתנים מדי עונה כדי שהחולצה החדשה לא תתאים לאף מכנס מהחורף שעבר. תוכנות חדשות דורשות מחשבים חדשים, ומחשבים חדשים מפתים לקנות משחקים חדשים. הטרנד שמרשה למבוגרים להנות מאסתטיקה של ילדים מיתרגם הרבה פעמים לקניית צעצועים עבור הצעצועים (קישוטים לסלולרי, כיסויים לאייפוד).

אנדה טוען – במרומז ובמפורש – שההתמכרות הזאת לעולם לא תספק את ההנאה שהיא מבטיחה, כי היא מבוססת על יצירת חוסר סיפוק אצל הצרכן. הדוגמה הטובה ביותר לזה היא אולי עישון סיגריות, אחת ההתמכרויות האבסורדיות ביותר: אין סיבה להתחיל לעשן (הסיגריה הראשונה לא מהנה), אבל ברגע שמתחילים זקוקים לעוד, ומלבד הכסף הרב שהסיגריות עולות הן גם מזיקות לבריאות.

את ההתמכרות הזאת, הסמלית מאוד, אנדה מעניק לאדונים האפורים עצמם, שלא יכולים לחיות בלי הסיגרים האפורים הקטנים שלהם. זה עוד רמז לכך שהם לא איזה רשע חיצוני ובלתי-תלוי; הם בעצם הקורבנות הגדולים ביותר של הסיפור – הם מה שקורה לאנשים שמתחילים לחסוך זמן ולא מצליחים להפסיק.

לידתו של דור הפרוזאק

האדונים האפורים יודעים לא רק לגזול זמן, אלא גם להרעיל את הזמן שיש לאנשים מלכתחילה. כך נראים הסימפטומים:

מומו הביטה במאסטרו הורה. "איזו מין מחלה היא זאת?" שאלה בקול חרישי.

"בתחילה אין סימניה ניכרים ביותר. יום אחד שוב אין חשק לאדם – לזה שלקה באותה מחלה – לעשות שום דבר. אין עוד דבר שמעניין אותו; הוא מרגיש שיממון. אבל אי-החשק הזה איננו חולף, אלא הוא מתמיד והוא מוסיף והולך. הוא מחמיר מיום ליום, משבוע לשבוע. אותו אדם מרגיש ריקנות, רוחו רעה עליו ואין דעתו נוחה – מעצמו או מן העולם. וזו הרגשה ההולכת וגוברת.

"אחרי-כן, מעט-מעט, חדלה אפילו עצם ההרגשה הזאת, ואין הוא מרגיש עוד אפילו כלום. הוא נעשה אדיש וקר, העולם כולו נראה זר בעיניו ואינו נוגע לו עוד. אין עוד כעס ואין התלהבות, אין אדם מסוגל עוד לשמוח או להתעצב, אינו יודע לצחוק או אף לבכות. אז נעשה לבו צונן וקר והאין הוא יכול עוד לאהוב דבר ואינו יכול לאהוב איש" (עמ' 197)

מאסטרו הורה קורא לזה "השעמום הקטלני", אבל כל קורא שעבר את גיל עשר יזהה את הסימפטומים של מחלת הדכאון. ובעוד שאנחנו חושבים עליה בדרך כלל בתור בעיה רגשית אישית או לחילופין מחלה שנובעת מחוסר איזון כימי במוח, רבים מנסים להבין מתי היא הופיעה ואיך זה שהיא נהיית נפוצה יותר. לברברה ארנרייך ("כלכלה בגרוש") יש ספר על הקשר ההיסטורי בין היעלמות הקרנבלים והחגיגות מהעולם לבין התפתחות המלנכוליה/דכאון. זה הטייק של אנדה:

חוסכי הזמן התהלכו אמנם בבגדים נאים יותר [...] הם הרוויחו יותר כסף ועל-כן גם יכלו להוציא יותר. אך היו להם פנים זועפות, עייפות או ממורמרות, ועיניהם היו רעות וחסרות-ידידות [...] וכך לא ידעו עוד לחוג חגים של ממש, לא עליזים ולא רציניים. לחלום נחשב בעיניהם כמעט כעבירה. אך בעיקר לא יכלו לשאת את הדממה, כי ברגעי דממה הייתה אימה יורדת עליהם, מפני שהיו חשים אז מה קורה לחייהם באמת. ועל-כן היו מרבים בהמולה [...] המולה של זעף, הבאה מתוך רוח-רעה, היא שגברה מיום ליום והלכה ומילאה את הכרך הגדול. (עמ' 59)

הרשות נתונה?

המזימה של האדונים האפורים נשענת על כך שאף אחד לא יידע מי הם, ושכל אדם שחוסך זמן יחשוב שהוא עושה זאת מבחירתו החופשית. במציאות אין אדונים אפורים ואין קונספירציה, אבל אשליית הבחירה החופשית היא עדיין חיונית לקיום התופעה, בין אם זו הבחירה בסגנון החיים הלחוץ או הבחירה בין הדברים השונים שאפשר לקנות. וכדי לבחור לחיות אחרת – כאן אנדה מסכים עם פחות או יותר כל המבקרים החברתיים באשר הם – צריך קודם לחשוב לאחור ולראות שמישהו שכנע אותך לחיות ככה.

בספר, אגב, זה לא קורה. תושבי הכרך האיטלקי, שנשארים בורים בקשר לכל הסיפור עד סופו, ניצלים רק תודות לאומץ הלב של מומו, שמוצאת דרך לגבור על האדונים האפורים ולהחזיר את הזמן הגנוב לבעליו המקוריים. וגם זה משמעותי; אבל זה כבר מאמר אחר ויסופר בפעם אחרת.


36 תגובות »

21.07.07, 18:03: תגובה מאת Kipod | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

"במציאות אין אדונים אפורים," את טוענת. אבל, אנדה מדגיש בספרו, שקיומם של האדונים האפורים בא להם אך ורק בגלל שאנחנו מניחים להם -

"אבל אם כך, מה הם?"
"לאמיתו-של-דבר, אין הם ולא כלום."
"ומנין הם באים?"
"הם מתהווים מפני שהאנשים נותנים להם אפשרות להתהוות. זה כבר מספיק כדי שהדבר יקרה. אך הנה עוד נותנים להם האנשים גם את ההזדמנות להשתלט עליהם. וגם זה כבר מספיק, כדי שהדבר יקרה."

אנדה מעלה כאן תפיסה של רוע שדי דומה לזאת שהעלה ב"הסיפור שאינו נגמר". שם אמנם גמורק (הזאב) הוא משרתם של כוחות בלתי ידועים, אך אלו מנצלים את אדישותם של בני האדם, ובעצם את התכחשותם למה שהופך אותם לבני אדם. שם, זה הדמיון, וכאן, הזמן הפנוי.
(הייתי שמח אם התיזה הזאת על הרוע היתה יכולה להקיף עוד ספרים של אנדה, אך אין היא.)

עוד משהו מעניין באשר לספר, הוא שגיבוריו עניים כולם. לא שמתי לב לכך, נדמה לי, שכקראתי אותו כילד. ורק כשהם הופכים לאמידים יותר, הם בלתי-מאושרים. מאידך, גם הקומוניזם סופג כמה חיצים, בסיפורו של גיגי (עמוד 40), על הרודן המטורף מרכסנטיוס האדום, שניסה לשנות את בני האדם, ולהחליף את העולם.

21.07.07, 18:04: תגובה מאת Kipod | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

דבר אחר בספר, שכן חוזר בספריו האחרים של אנדה, הוא היחס לבתי הספר. מומו מסתדרת נהדר בלעדיהם, כמו גם ג'ים כפתורי (ונהג הקטר), ובאסטיאן בכלל סבל בהם רבות.

23.07.07, 0:18: תגובה מאת Kipod | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

וכמובן, הבית ספר שכן יש בג'ים ונהג הקטר הוא של הגברת תותבת. אני סבור שלאנדה אכן לא היתה חיבה רבה מדי לבתי ספר.

(אגב, יש אפשרות להגדיל את חלון התגובה? חמש שורות זה די מעט, ומקשה על כתיבת תגובות ארוכות.)

23.07.07, 8:35: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

יש לך לינקים "הקטנה"/"הגדלה" מעל תיבת הטקסט.

23.07.07, 13:10: תגובה מאת Kipod | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

הו. תודה. הנחתי שמאחר והם מופיעים בשורה שנקראת "עיצוב טקסט", הם קשורים להזהו, הטקסט.

 
 
 
 

21.07.07, 20:42: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

עוד משהו מעניין באשר לספר, הוא שגיבוריו עניים כולם. לא שמתי לב לכך, נדמה לי, שכקראתי אותו כילד. ורק כשהם הופכים לאמידים יותר, הם בלתי-מאושרים.

אחת הבעיות הבודדות שיש לי עם הספר הזה נוגעת לאידיאליזציה של העניים הידידותיים והמאושרים. אבל אני אף פעם לא ממש בטוחה שזה מה שקורה שם. אולי העניין הוא גם שבעיר טרום-אדונים אפורים, העניים יכולים לחיות בכבוד — בניגוד לעיר החדשה, שבה הם עובדים בפרך וצריכים לשנות את אורח החיים (כמו המסבאה שהפכה לפאסט פוד) כדי לשרוד כלכלית.

23.07.07, 0:24: תגובה מאת Kipod | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

אני חושב שאני יכול להבין אותו. אחרי הכל, הוא בבעיה.
(אני לא בא לסנג'ר על יוצר. האפולוגטיקה הזאת, כשאני שומע אותה מאחרים, די מעיקה.)

אם לתמצת את הספר לרעיון אחד, הוא אומר שהעיקר הוא האיך, ולא המה. לא משנה מה אתה עושה בחיים, אלא איך. אם אתה עובד, תעבוד בהנאה, מתוך משמעות. אם אתה לא עושה כלום, זה גם טוב. אבל מה לעשות, שהרעיון הזה מתנגש עם החיים האמיתיים? עושר אכן לרוב מוביל לאושר, והעושר בתורו מושג במיני מינים של דרכים שונות. אז כדי לעשות לעצמו חיים קלים, אנדה פשוט לא חושף בספר את המגזרים העשירים או האמידים. גם הם שם, גם הם קורבנות של גנבי הזמן, ושל תרבות הצריכה שיצרו בעצמם. אבל הם לא בספר, כי אז הדיון במשמעות החיים היה הופך מורכב מדי. ובוודאי שמורכב מדי עבור ספר ילדים. גם כך הוא דוחס המון בספר הזה. לא צריך לסבך עוד.

23.07.07, 8:37: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

אם אתה מעריך מספיק את האינטליגנציה של הסופר, זו לא אפולוגטיקה אלא נסיון לפרשנות.

23.07.07, 13:11: תגובה מאת Kipod | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

אולי זאת הבעיה שלי עם האפולוגטיקה של חובבי באפי.

 
 

26.07.07, 20:58: תגובה מאת קרן אמבר | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

שוחחתי היום עם שלמה אבס, סופרו של טוסה טוסה מטאטוסה, ומחבר אוסף מעשיות מוכשר שכבר הוציא 142 ספרי ילדים בחייו ועוד היד נטויה.
הוא הסביר לי שהסיומת "ומאז הם חיו באושר ועושר" הומצאה בעבור הגרסאות המתורגמות לעיברית בלבד ולא קיימת במעשיות המקוריות כלל.
במעשיות המקוריות יש ביטויים כמו
and they lived happily ever after
המציינות אושר רוחני ולאו דווקא עושר כלכלי.
נראה שמאז קום המדינה דורות של ישראלים טובים לומדים על ברכי הוריהם שביחד עם האושר הרוחני חייב לבוא עושר כלכלי כדי שהסוף יהיה טוב באמת.
אתה ממחיש את התאוריה שלי יפה.
החיים האמיתיים הם מה שאתה עושה מהם- והם מה שאתה חי בזמן שאתה מנסה לעשות משהו אחר.
הרעיון שלחיות בהנאה ומשמעות גם אם ללא כלום מתנגש עם "החיים האמיתיים" הוא רעיון שמתאים ונכון רק בחברה מסויימת שלנו כאן, חברה צרכנית להפליא, וחברות רבות ברחבי העולם ממחישות שזו לא הדרך היחידה לחיות את החיים.

29.01.08, 22:25: תגובה מאת דובר הננגננה עלי אדמות | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

אני אישית עד שלמדתי לקרוא לא הבנתי למה אומרים אושר פעמיים ושהשני מתחיל בע'

 
 
 

16.04.09, 10:58: תגובה מאת דו רה | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

אולי באמת יש כזה דבר – העניים הידידותיים והמאושרים. מבחינתי זה קצת כמו להגיד – יש כזה דבר, ספרי ילדים שכיף לקרוא (ויש!). וגם, יש ידידות שמתחבאת מאחורי הרי הזבל של בפו, או מאחורי הרשלנות חסרת תשומת הלב של גיגי (שנעלמת כשהוא הופך לעשיר). לפחות על ידידות כזו זה עושה טוב לקרוא, הרבה יותר מעל ידידות שתתפתח במקומות אחרים. דרך אגב, את מכירה את הספר שלו 'ראי בתוך ראי – לבירינת'? הייתי שמח לשמוע את דעתך עליו, למרות שהוא לא ספר ילדים.

16.04.09, 11:00: תגובה מאת דו רה | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

ואני גם נהניתי מהמאמר.

 
 
 

21.12.10, 1:09: תגובה מאת תמר | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

לא יודעת אם קראת את קונץ פונץ', שבו הרוע אמנם מיוצג על ידי יצורים מאגיים (קוסם ומכשפה), אך בעצם נסוב סביב זיהום אקולוגי. לכן אני חושבת שזה גם מתאים לתזה שלך – בני האדם הם אלה שגורמים לעצמם ולזולתם לקמץ בזמן, דימיון והתחשבות בסביבה, כשהייצוג בספרים הוא תמיד באמצעות יצורים אגדתיים שכן-ולא קיימים בזכות עצמם.

6.06.12, 9:47: תגובה מאת ליאור דגן (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

ספר נפלא ומאמר נפלא. ובאמת גם ב"קונץ פונץ'" אפשר לראות שבני האדם (למעשה – המבוגרים) הם היוצרים את הרוע ואף מהללים אותו.

עלה כאן עניין האידאליזציה של העוני – ובכן, לפי מה שאני מכיר מהרבה שנים של השתייכות ל"מגזר" של אנשים פשוטים ולא-עשירים, אני יכול לומר שכל מה שמופיע בספר באמת נכון: אנשים פשוטים ועניים אכן נוטים לקבל בשמחה ובאהבה ילד נזקק ואף לדאוג לו במשותף; אנשים עניים אכן נותנים אמון רב יותר באדם ופחות במוסדות (למומו מציעים תחילה להיות במוסד, וכשהיא מראה שהיא נפחדת מכך, ואומרת "שם היו סורגים בחלונות", מיד מאמינים לה ולא מזכירים יותר את האפשרות הזאת); אנשים עניים אכן אוהבים לשבת בחברותא ולצחוק ולהעביר את הזמן בכיף, וגם הגישה של "מה זה עוד פה אחד להאכיל" מתאימה (אגב, את כל אלה אפשר לראות זאת גם ב"מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם). ו… גם משהו לא חיובי: אנשים עניים, בדומה לעשירים, נוטים לריב ולהתקטנן ולנטור טינה של שנים על דברים שאין בהם ולא כלום – כמו הקטע המתוחכם והיפהפה על הריב בין נינו לבין הבנאי ניקולה.

מאוד אהבתי את המאמר!

 
 
 

21.07.07, 20:52: תגובה מאת קרן אמבר | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

יופי של מאמר. תודה.

22.07.07, 11:40: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

תבואי כל יום!

 
 

22.07.07, 14:14: תגובה מאת Which Witch | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

מקסים ומעניין, והלינקים גם.
שכחתי כמה שכחתי בקשר לספר. טוב, עברו איזה 15 שנה. אולי כדאי לקרוא שוב :)

מחכה למאמרים הבאים, על מומו ועל בכלל.

 

23.07.07, 11:49: תגובה מאת עופר לובזנס | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

כתיבה יפה.העלית כמה נקודות שלא חשבתי עליהן קודם כמו הסיגרים או השופינג ברקורסיה.יש סיכוי לראות ביום מן הימים מאמר שלם על הספר?או לפחות מועדון קריאה?(או, כמובן, שניהם:)

נ"ב את מגיעה למועדון על "הסיפור שאינו נגמר" בפנטזיקון?

 

29.07.07, 14:18: תגובה מאת שיר-דמע (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

מקסים ומחכים, ומבטא בצורה יפהפיה דברים שרצית להגיד כאן.

 

31.07.07, 17:17: תגובה מאת אכמו | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

יש לי בקשה (בואי נקרא לה אישית) – אם את כבר מביאה את פרטי הספר, את יכולה להוסיף, כנהוג, גם את שם המתרגם? בוודאי כשאת מביאה ציטוטים?

31.07.07, 22:39: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

לא.

טוב, נו. אולי כן.

 
 

1.08.07, 10:38: פינג מאת יבגני ואני (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

[...] כבר לינק, היו כמה וכמה דברים שנהניתי לכתוב לאחרונה וששיעור נכבד מתוך 2.5 הקוראים [...]

 

13.08.07, 1:03: תגובה מאת אסף ברטוב (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

יפה אמרת. קראתי את מומו רק בבגרותי, אבל זה יופי של ספר.

אני מצטרף לבקשתה של "אכמו", ושאלה קטנה: האינך קורבן למעגל השופינג שתיארת לגבי אופנה? נדמה לי שכתבת במקום אחר שאת תמיד לובשת מה שהיה באופנה לפני שלוש שנים — כלומר תמיד קונה ומחליפה בגדים בקצב שעולה על קצב הבלאי הטבעי. מסקרן אותי אם את תופסת את זה כך או לא.

13.08.07, 7:58: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

ככה יפה? שאלות אישיות בבלוג מקצועי? :-)

האינך קורבן למעגל השופינג שתיארת לגבי אופנה?

ברור. אבל אחרי המודעות, מגיע השלב של להחליט מה עושים עם זה – וכמו שלא הפסקתי לגלח את הרגליים כשנהייתי פמיניסטית, גם לא נגמלתי מקניונים. טוב, בעצם, נגמלתי חלקית. אני עדיין עובדת על להגיע לאיזון בין הנאה מתונה משופינג לבין דרישות התקציב.

 
 

11.05.09, 13:08: תגובה מאת לולה | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

ספר מדהים! והביקורת ממש מעניינת!

 

24.05.10, 14:09: תגובה מאת אורי (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

גם ההצגה (של שומרי הגן), וגם הסרט שאני קורא אותו עכשיו עם הבן שלי מקסימים

 

9.08.10, 23:01: פינג מאת איך גנבנו לילדים את הזמן שלהם « בינות למילים (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

[...] מייצגים את רוחם של "האדונים האפורים". אין זמן. אין מקום לאפשר לילדים להיות לעצמם, לעשות [...]

 

26.10.10, 9:05: תגובה מאת cigale | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

כמובן שקראתי את הספר, שאגב במהלך חיי נבחר אצל רבים כספר האהוב ביותר.
ממליצה מאד מאד על ההצגה של שומרי הגן- מומו וגנבי הזמן, אם תופיע באזור מגורכם- שווה שווה להגיע, חוויה מדהימה, שמזכירה לי למה אני אוהבת תיאטרון.
כאן יש תיאור קצר:
http://cafe.mouse.co.il/review/704758/
וכאן – קטע וידאו:
http://www.youtube.com/watch?v=jQw-DZlBpTA

 

26.10.10, 9:09: תגובה מאת cigale | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

כתבתי תגובה והיא נעלמה, האם זה בגלל שהוספתי לינק?
אנסה שוב.
אהבתי את הספר מאד, וההצגה של מומו וגנבי הזמן- מומלצת, מרגשת, וחוויתית. בעיקר למי שמכיר את הסיפור. עובדת בהרבה רבדים, לילדים ולמבוגרים כאחד, מפילה את הקהל ונותנת פן נוסף על הקריאה.

 

22.12.10, 19:08: תגובה מאת נוף (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

מסכימה עם כל מילה, מלבד –
מהיכן הסקת שהכרך איטלקי דווקא? זה חזק פעמים רבות לאורך המאמר וממש הפריע לי… בכוונה לא מצויין בספר היכן העיר נמצאת, מה שמה או באיזה זמן הסיפור מתרחש. הכל מכוון כדי להראות שהסיפור יכול להתרחש בכל תקופה ובכל מקום.

23.12.10, 11:42: תגובה מאת דורה (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

אני יודעת שהוא בכוונה לא הזכיר, אבל מצד שני השמות שלהם איטלקיים והוא מזכיר בהתחלה שהתאטרון העתיק הוא אחד הפחות מרשימים בארץ מלאה תאטראות עתיקים. זה נשמע לי רמז עבה מספיק. באשר לזמן — לפחות שנות הששים של המאה העשרים, לפי הטכנולוגיה. אבל גם במבט עמוק יותר, הדברים שעוברים על האנשים בספר הם קונפליקטים של אמצע-סוף המאה העשרים, לא לפני.

 
 

30.11.11, 12:30: תגובה מאת אמיר פכר-אריה | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

עוני ועושר הם שני צדדים של אותו מטבע.
אלו נוצרים כאשר חמדנות ורהב הם הדרך לשגת יוקרה בחברה.
ממול הערך של עושר חומרי כדרך לחיים טובים לא עומד העוני
מול הערך הנעלה "עושר" עומד הערך הנעלה איזון. לעבוד כך שיהיה מספיק
מספיק לאוכל, בגדים ובית אבל שישראר מספיק זמן וכוח להנות מהחיים.

 

21.03.12, 22:19: פינג מאת סלט חריף חמוץ | ליבי אופנהיימר, דיאטנית קלינית (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

[...] גם אותי, אך טרם נרכשה מצלמה חדשה. היום נזכרתי בספר על מומו, ובקטע שבו היא מגלה שככל שהיא רצה יותר מהר, ככה היא [...]

 

6.06.12, 9:50: תגובה מאת ליאור דגן (אתר) | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

קטע חזק במיוחד בספר הוא זה שבו מומו מבינה לראשונה מהו השעמום. הילדים בוהים בצעצועים האלקטרוניים, משועממים אך מרותקים. תיאור המצב הזה "משועממים אך מרותקים" הוא כל כך מדויק! והיום, עם כל משחקי המחשב – המצב הרבה יותר גרוע…

 

25.06.13, 13:14: תגובה מאת מיכל | [לשרשר תגובה לתגובה זו]

מאמר מעניין מאוד. תודה על הניסוח.
אני לא יודעת אםגגיל 15 נחשב לילד, אך זה הגיל בו נחשפתי לספר הנהדר הזה. מאוד הזדהיתי עם הדעה הזו שהמבוגרים מביאים את העולם לעצב והלחץ שבו. מאז ילדותי זו היתה דעתי,
עכשיו, כשבגרתי קצת, אני עדיין מחזיקה בדעה זו, אך יחד איתה
אני סוברת שהעולם לא היה יכול לצמוח ללא המבוגרים השאפתנים.
ישנו פסוק בקהלת- "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל"
יש עליו פירושים רבים אך כולם (אלה שנתקלתי בהם) מדברים על אותו הדבר-
מוטב ילד מסכן- עני, עני בידע, בכסף, בנסיון.. וחכם- חכמת הלב, התלהבות, רצון וכו'..
ממלך- עשיר, יש לו הכל, עבדים, ממלכה, כיסא, יציבות..
זקן- "אני כבר ראיתי הכל, אל תלמד אותי, אל תגיד לי, אני יודע.." וכסיל- תוצאת הגישה ה"זקנה".
זה פסוק שמלווה אותי בחיים ומאוד מתחבר לי למאמר ולספר.
משפט נוסף המתחבר לי- מכתמו של ריה"ל:
עבדי הזמן- עבדי עבדים הם/עבד ה' הוא לבד חופשי
על כן, בבקש כל אנוש חלקו/ חלקי ה' אמרה נפשי.

 


שם
דוא"ל
אתר

עיצוב טקסט:    (הקטן/הגדל תיבת טקסט)

מגיבים בכל הגילאים מתבקשים לשמור על תרבות דיון ועברית פחות או יותר תקינה. הודעות עם ריבוי סימני קריאה ואותיות כפולותתתת יימחקו. הכל מאהבה. תודה!