Powers, Ursula K. Le Guin, Harcourt, 2007.

…

לאחר שלושה ספרים כבר אפשר להגיד כמה דברים על סדרת "תולדות החוף המערבי" של אורסולה לה גווין. על אף שהיא מוגדרת כסדרת נוער, היא כוללת דברים לא נחמדים כמו אונס, רצח, מלחמה, עבדות וזנות, שמתוארים אמנם בעדינות ובשפה מנומסת, אבל בריאליזם. היא אידיאליסטית מאוד. היא פוליטית בלי להתנצל על כך.

(מבחינתי, גם אין סיבה להתנצל. אם יש מישהו שמותר לו להטיף בפיקשן, זו אורסולה לה גווין, הצ'אק נוריס של הכתיבה הספקולטיבית. אחרים אולי לא יכולים לעשות את זה בלי לאבד את הסיפוריות של הסיפור, אבל היא יכולה לעשות הכל.)

בכל ספר יש סיפור התבגרות של נער או נערה, כרגיל בז'אנר – אבל פה זו התבגרות בתוך הקשר חברתי, והמוקד הוא ההבנה ההדרגתית של הנער שלא כל מה שלימדו אותו/אותה הוא נכון או בסדר, שיש אלטרנטיבות, שאפשר למצוא דרכים אחרות לחיות. רגע גדול בכל אחד מהספרים הוא הרגע שבו הגיבור יוצא מהמקום שבו הוא נולד וגדל ומבין שהאפשרות לגור במקום אחר, שבו חושבים אחרת, היא מעשית ולגיטימית.

מיליוני נערים ונערות בעולם האמיתי עוברים את התהליך הזה, בתנאי שיש להם סקרנות כלשהי, יכולת ביקורתית ו/או גישה לטקסטים ביקורתיים. עם זאת, קשה לי לחשוב על הרבה ספרי נוער שמתמקדים בתהליך המדהים והחשוב של צמיחת נפש עצמאית. אולי צריך להיות סוג של מהפכן כדי לחשוב שזה רעיון טוב לתת חומר נפיץ כזה לקטינים.

…

חתרן נולד

הספר השלישי בסדרה, "כוחות", מביא את הרעיון הבסיסי של הסדרה לשיא נפלא של צלילות. המספר, גאוויר, הוא עבד צעיר בביתו של סנאטור, בעיר-מדינה לוחמנית שלוקחת את ההשראה שלה מההיסטוריה האיטלקית. גאוויר הוא נער עדין, נאמן ולמדן, שמעריך את היחס הטוב שהוא מקבל מהאדונים שלו, ומפנים את החינוך שקיבל, שמצווה עליו לראות בהם את ההורים היחידים שלו. חומרי הקריאה שלו מוגבלים לקלאסיקות שאינן שנויות במחלוקת.

באופן טבעי, מכיוון שגאוויר חי בבית עם עבדים ואדונים, הוא רואה מסביבו רמזים רבים לדיכוי ואי צדק, אך מסרב להתעמק בהם. אחד הרמזים האלה נובע מה"כוח" שלו, יכולת על-טבעית מוזרה ומבלבלת שמאפשרת לו לפעמים לחזות את העתיד. בין השאר הוא רואה את עצמו גר בבית שבאמת שייך לו, כלומר כאדם חופשי.

בחוסר רצון וחוסר ברירה, בעקבות שרשרת של אסונות, גאוויר יוצא למסע. קולה המנוסה וחסר הרחמים של לה גווין שואל אותו, דרך העולם שהיא בראה, סדרה של שאלות קשות. האם תוכל להיות מרוצה כשתחיה בין אינטלקטואלים כמוך, משייף את הציניות שלך, תוך ידיעה שאתם עדיין עבדים ושמסביבכם שותפיכם לגורל עובדים בפרך? האם יהיה לך טוב כשתחיה בהתבודדות מחוץ לעולם? האם עיר של אנשים חופשיים טובה בעיניך אם כל הנשים עדיין בבעלות של גבר?

…

וממשיך ללכת

כי גאוויר למד עוד משהו בבית העבדים – שבכל מקום שבו מדכאים קבוצה של אנשים, מדכאים את החצי הנשי עוד יותר. אחותו הגדולה האהובה, שכילדה מטאטאת יחד איתו את המסדרונות, מיועדת להימסר כנערת שעשועים לאחד מבניו של האדון. כדי לשמור על צניעותה, נאסר עליה מגיל צעיר לצאת מהבית כלל. הבעלים המיועד שלה הוא נער יפה וטוב לב שלמעשה מאוהב בה, כי שוב, יש עבדות נוחה יותר ונוחה פחות. לשפחות אחרות מצפה גורל הרבה פחות דיסני, כשיימסרו לגברים אקראיים בעיר כמתנות או במסגרת סחר חליפין.

אבל גורל דומה יעבור על בת הסנאטור העדינה והביישנית. ועל בת דודתה המרדנית, ועל שאר בנות האצילים. כולן יימסרו לבני אצילים שונים על פי צרכיה הפוליטיים של המשפחה – אמנם בקשר הנישואין היוקרתי יותר. גם עליהן נאסר בשלב כזה או אחר לצאת מהבית.

הידידות המוקדמת של גאוויר עם הבנות האלה, והצפייה מקרוב בסבל שלהן, וגם הלב הטוב שאיתו הוא נולד, לא מאפשרים לו להתמקם בנוחות בשום "אוטופיה" שבה יש היררכיה בין גברים ונשים. גם "סתם" הפרדה נוקשה בין עולם הגברים, על הדברים שמותר להם לעשות, לבין עולם הנשים, נראית לו בסופו של דבר כדיכוי של שני הצדדים. וכשהוא מבין שהוא נמצא בעוד עיר עבדים, הוא קם וממשיך ללכת.

…

אופס.

אני גורמת לספר להישמע כמו מניפסט פוליטי, וזה לא הוגן, כי מדובר בסיפור, וסיפור טוב, חזק, מרגש ומטריד, שגרם לי לצחוק, לכעוס ולהזיל מספיק דמעות כדי למלא מכונת כביסה.

אבל זה בין השאר סיפור על בחור שלומד להיות הומניסט, ופמיניסט (!), כך שמעבר לערך האסתטי של הספר, אני נאלצת לתאר אותו במילה הבעייתית "חשוב". למעשה, הייתי רוצה לתת אותו לכל תיכוניסט ותיכוניסטית, יחד עם עוד כמה ספרים לא קלים ולא חמודים, למשל "במערב אין כל חדש", והייתי מאחלת להם לעשות את העבודה הטובה ביותר שהם יכולים עם המוח שברשותם, כי אם הם סובלים מדיכוי הם חייבים את זה לעצמם, ואם הם לא סובלים מדיכוי הם חייבים את זה לאנשים אחרים.

והייתי נותנת להם גם קצת שוקולד איכותי, לדרך. הם יזדקקו לזה.