הוצאת זמורה ביתן, סדרת מרגנית, 2003. מאנגלית: נורית גולן. במקור: Tom's Midnight Garden, A. Philippa Pearce, 1958.

…

על-כן עכשיו, כשצבע נעורים
נח על עורך כטל של שחרית,
ובעוד נפשך שוקקת, מתייזעת
מתוך כל נקבובית באש ולהט,
בואי נשגה עכשיו באהבים,
וכמו עופות-טרף מאוהבים
נטרוף-נא את הזמן בבת-אחת,
לבל נימק בין לסתותיו לאט.

(מתוך "לגברתו הסרבנית" [To His Coy Mistress], אנדרו מארוול, בתרגום שמעון זנדבנק)

בשיר הקלאסי של מארוול, שתמיד נראה לי חצי-רציני וחצי פרודיה על הדברים שגברים מוכנים להגיד כדי להיכנס למישהי לקרינולינה, יש רק פתרון אחד לאימת השעון המתקתק והמוות המתקרב: התענגות מלאה על ההווה. קארפה דיאם. צריך לזכור את הרעיון הזה כדי להבין את "גן החצות של טום", קלאסיקת-הילדים היפהפיה ושוברת-הלב של פיליפה פירס, שמזקקת את האימה מפני הזמן החולף ואת תחושת האבל על זמנים טובים שעברו.

גיבור הספר, טום, הוא ילד אנגלי פעיל וחובב טיפוס על עצים, שהתוכניות הנפלאות שלו לקיץ מתבטלות שלא באשמתו. הוא נשלח לביקור ארוך אצל הדודים שלו, שגרים בדירה עירונית מחניקה, והתסכול שלו מרקיע שחקים (מה שהופך אותו, באופן זמני, לדמות די מעצבנת).

לילה אחד האורלוגין הגדול שבקומת הכניסה לבניין מצלצל שלוש-עשרה, וטום מגלה שבשעה המסתורית הזאת, הדלת האחורית של הבניין מובילה לא לעוד חצר בטון אפורה אלא לגן ענק, מלבלב, מלא עצים ומקומות מסתור, שהשמש זורחת בו ומזג האוויר מושלם.

כשיוצאים לגן הזה ומסתכלים לאחור על הבניין, רואים את אותו המבנה, אבל הפעם מדובר בבית פרטי גדול שלא חולק לדירות, ושגרה בו משפחה עשירה עם צוות משרתים. טום בלתי-נראה עבור האנשים האלה, וגם עבור שלושת הנערים, בני המשפחה. רק הילדה הקטנה שמסתובבת להם בין הרגליים, האטי, רואה את טום ויכולה לתקשר איתו. גם היא יכולה להיות מעצבנת למדי, אבל במהלך הביקורים הבאים של טום הם נקשרים זה לזה בעזרת אהבתם המשותפת לגן.

…

אני אחשוף כאן שאין בגן-החצות הזה דרקונים ואף אחד לא טס בו על מטאטא. מלבד הדרך המסתורית שבה טום מגיע אליו, מדובר בגן פרוזאי לגמרי. זה לא הופך אותו לפחות קסום עבור טום והאטי. הקיום של הגן כל כך מענג וכל כך מעסיק את טום, שחידת הגעתו לשם נדחקת למקום משני, ולכן לוקח לו זמן רב לפתור אותה.

חלק גדול מהיופי בספר טמון ביחסים של טום והאטי, ילדים אמיתיים שמעליבים זה את זה, מתגאים, משקרים ומחפשים דרכים להרשים, ותוך כדי כך גם תומכים זה בזה ברוך ומפתחים מין שותפות הדוקה שרק לילדים יש. הידידות שלהם, האומץ והפשטות הישירה שבה הם מתמודדים עם העל-טבעי מזכירים זוגות אחרים של ילדים בפנטסיה, כמו דיגורי ופולי מ"אחיינו של הקוסם". רק מכשול אחד עומד בפני הידידות שלהם: נראה כי אחד מהם חייב להיות רוח-רפאים, וכל אחד מהם בטוח שהוא-עצמו חי והשני הוא זה שמת.

ככל שהלילות עוברים, והשבועות שטום מבלה אצל הדודים שלו מתקרבים לקיצם, מתגלה בעיה אחרת. האטי, שבתחילה היתה צעירה באופן משמעותי מטום, הולכת וגדלה מדי ביקור. בלי שטום ישים לב, הזמן אצל האטי עובר מהר יותר מזמנו שלו. עד סוף הספר היא כבר אשה צעירה שמתעניינת הרבה יותר בעולם הגדול שמעבר לגן. גם עבור קורא מבוגר, אלה רגעים של אימה אמיתית בספר, כשהילדות, החברות, הגן, הנעורים, החיים עצמם, כולם נראים כאילו הם נוזלים לטום, להאטי ולכל אחד מאיתנו מבין האצבעות.

ובסוף הזמן אכן אוזל, עץ הטקסוס הגדול והנפלא שבגן נופל ממכת-ברק, ועם כל הכוח העל-טבעי של האורלוגין הישן, סופו של הגן לחלוף. בקריאה ראשונה ושניה, זה היה השלב שבו התמרדתי נגד הספר והפיוט המריר-מתוק שלו. זה יפה, אבל אם ככה זה נגמר, מה היתה המטרה של כל זה? אבל המטרה היתה בדיוק מה שראינו. לתת לטום ולהאטי לטפס על עצים ביחד בקיץ נמרץ ושטוף-שמש ומלא תוכניות ונטול מחשבות על העתיד.

בואי נגול את כל כוחנו, כל
מתקנו, לכדור אחד גדול,
ונבקע בעינוגים עזים
את שער-הברזל של החיים.
אם לא נוכל לומר לשמש: דום,
נוכל להריצו עד רדת יום.