הוצאת גרף, סדרת גרף צעיר, 2009. מאנגלית: יעל אכמון. במקור: Archer's Goon, Diana Wynne Jones, 1984. [גילוי נאות: אני מכירה את בערך כל מי שהיה מעורב בהבאת הספר הזה לקורא העברי, והם גם חברים שלי בפייסבוק.]

לבקשת הקהל, אפתח בנסיון להסביר למה אף פעם לא התחברתי לדיאנה ווין ג'ונס.

זה לא שהיא לא טובה. היא אחת מסופרות הפנטסיה לנוער המוערכות ביותר, ובצדק. בז'אנר שרוב החומרים בו פחות או יותר מועתקים מחומרים קודמים, היא כמעט תמיד מקורית להפליא. בז'אנר שבאופן מסורתי יורה בכל התותחים כדי להוציא מהקורא כמה שיותר התרגשות ופליאה, הספרים של ווין ג'ונס ניחנים בתחכום, עידון ורגישות.

אבל אולי בגלל העידון הזה, הצורה העקבית שבה היא מחליקה דברים מתחת לרדאר ומסרבת לאונן על המופלאות הצבעונית של העולמות המקוריים שהיא בוראת, הספרים שלה בסופו של דבר לא עושים לי את זה. אני רוצה קצת יותר התרגשות בפנטסיה שלי.

עוד בעיה היא שהגיבורים של ווין ג'ונס די קטנים ופסיביים רוב הזמן. במשך חלקים גדולים מהעלילה דברים קורים להם, והם צריכים לגלות כוח-סבל וגמישות מול הקפריזות של הגורל ושל דמויות המשנה (שהן דווקא גדולות מהחיים). זו אמנם בחירה אמנותית מקורית, מעניינת וראויה. אבל כל פעם, באמצע הספר, אני מוצאת את עצמי נאנקת תחת העול שהגיבורים מצויים בו ומתה להחטיף מכות למישהו.

עכשיו שסיכמנו את כל זה, אומר ש"הבריון של ארצ'ר" הוא ספר מוזר, מפתיע ומגניב להפליא, והווין ג'ונס האהוב עלי ביותר נכון לרגע זה. הוא גם משעשע למדי, אם כי (כצפוי אצל ווין ג'ונס) הוא מעורר יותר חיוכים קטנים מאשר פרצי צחוק.

…

הסיפור סובב סביב נער בשם הווארד, שגר בעיר אנגלית אלמונית יחד עם אבא סופר אקסצנטרי ובעל חוש הומור יבש, אמא מורה קשוחה, אחות קטנה ומעצבנת להחריד המכונה "איומה" (דמות מצוינת!) ומטפלת צעירה ומהוססת. איזה יום הווארד חוזר מבית הספר ומוצא בביתו גם איש ענק, מפחיד ומטומטם למראה שבא לדרוש חוב כלשהו מאבי המשפחה ולא מוכן לזוז מהכיסא שעליו התיישב במטבח. הבריון מספר שהוא נשלח על ידי ארצ'ר — איש ששולט על הגז והחשמל בעיר, אבל לא ממש קשור לעירייה.

כשהאב מתקשה ואז מסרב להחזיר את החוב, המשפחה מגלה שהבריון דובר אמת, ולארצ'ר יש כוח להפוך את חייהם לגיהנום קר ונטול אוכל מבושל. בהמשך מצטרפים לגיהנום הזה כנופיות נוער חובבות גרפיטי וקטטות, תזמורות מצעדים שמשוטטות מול חלון המשפחה וצוותי שיפוצים שהופכים את הכביש בשעות לא נעימות. הווארד עושה כמיטב יכולתו לגלות מיהו ארצ'ר ובמה באמת הסתבך אביו, אבל ככל שהוא מתקדם, הוא הולך ומחליק לתוך מאורת-ארנבון מפותלת, פנטסטית והזויה.

וזהו. כלומר, אני באמת חוששת להגיד עוד מילה, כדי לא לקלקל את ההנאה שבחשיפת ופיצוח הבלגן. למעשה כבר קלקלתי  בכך שאני כותבת את הביקורת על הספר בבלוג הספציפי הזה. קצת חבל על הספר מבחינה שיווקית: העטיפה לא היתה יכולה להבהיר כמה שהוא מגניב בלי לגלות קצת יותר מדי טוויסטים בעלילה. לפחות קוראי הבלוג הזה יכולים פשוט לסמוך על המילה שלי.

אני מנחשת ש"הבריון של ארצ'ר" הוא לא הספר הכי-אהוב-בעולם על הרבה ילדים (או מבוגרים). הוא קטן, צנוע ואקסצנטרי מדי בשביל זה, וחסרה לו הפיוטיות האפית של, נאמר, "הסיפור שאינו נגמר", או ההרפתקנות של "הארי פוטר". אבל שמור לו מקום טוב בין היציאות המוזרות והשוות שיש מדי פעם בז'אנר המקסים הזה. יופי.