At the Back of the North Wind, George MacDonald. 1871. יצא בעברית ב-1984 בתרגומו של אוריאל אופק, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "אופיר – ממיטב ספרות הילדים".

…

"גיבורים קטנים" מתעורר מתנומת החורף כדי להעיר יפהפיה נרדמת עתיקה במיוחד, "מעבר לרוח-צפון" מ-1871. הסיפור מתחיל בילד בשם ספיר (במקור Diamond) שישן באורווה בין ערימות קש, שם מוצאת אותו לילה אחד רוח הצפון ולוקחת אותו להרפתקאות ליליות מרגשות ומפחידות, מטאטוא רחובות מלוכלכים בלונדון עד הטבעת ספינות.

ספיר, גיבור אופייני של פנטסיה ויקטוריאנית לילדים, שונה מאוד מגיבורי הפנטסיה לנוער של היום. הוא הרבה יותר צעיר מבסטיאן או הארי פוטר, אולי בן שש, ובהתאם גם הרבה פחות עצמאי. התכונות הבולטות שלו הן לא אומץ או תושיה אלא טוב-לב ילדותי ונכונות לבטוח במי שראוי לבטוח בו. הוא מפתח מערכת יחסים מרתקת עם רוח הצפון, שמתוארת כמעין אלילת מלחמה ענקית ורבת-עוצמה, מתפקדת כשילוב של אמא, אהובה וישו הנוצרי. היא יפהפיה, נערצת ונאהבת מהרגע הראשון, באופן אינסטינקטיבי, והיא דורשת מספיר לבטוח בה גם כשהיא נראית כמו זאב וגם כשהיא הורגת אנשים. למה? כי היא ממלאת את פקודותיו של מישהו גדול ממנה, ואלוהים, כזכור, פועל בדרכים מסתוריות.

האיורים המקוריים של ארתור היוז מוסיפים לסיפור נופך של ארוטיקה. רוח הצפון שלו היא יפהפיה פרה-רפאליטית עם צוואר וכתפיים צחות שרק גלי השיער השחור שלה, שגולשים על כל גופה ומעבר לו, מכסים את עירומה. לפעמים היא מערסלת את ספיר בין זרועותיה, לפעמים הוא יושב בקן שהיא קולעת לו מהשיער שלה. הפרוידיאנים בחבורה מוזמנים לנתח כאוות נפשם.

השילוב של מיניות ואמהות, או אופי מיני לקשר בין אם וילד, הוא כמובן לא נדיר בספרות ויקטוריאנית, וראו "פיטר פן" עם מרת דארלינג הנחשקת שרק פיטר מצליח למצוא את הנשיקה החבויה בזווית הפה שלה.

בכל מקרה, בסופו של דבר ספיר מגלה איך להגיע לארץ שמעבר לרוח-צפון. "סופר יווני קדום מזכיר בכתביו אנשים שגרו שם", מסביר המספר בתחילת הספר. "סיפורי שלי אינו דומה כלל לזה. אינני סבור כי הסופר הרודוטוס קיבל את הפרטים הנכונים על המקום ההוא".

הארץ שמעבר לרוח-צפון, אצל מקדונלד, היא חלום באווירת זן שבו אף אחד לא רוצה שום דבר ואף אחד לא אומר שום דבר. שם ספיר "חש עצמו כה שלו ורוגע, סבלני ומפוייס, עד כי ירדה עליו תחושה שהיא הרבה יותר מסתם אושר". האנשים בארץ הזו מרוצים, אבל לא מאושרים: "הם נראו כאילו הם מחכים ליום שבו יהיו עוד יותר מאושרים".

ההקבלה לחיים שאחרי המוות ברורה, כולל הסעיף במיתולוגיה הנוצרית שמבטיח כי החיים האלה לא מושלמים עדיין עד הביאה השניה של ישו הנוצרי. ואכן ספיר מדווח כשהוא חוזר כי פגש שם "ילדה קטנה השייכת לגנן. הוא חשב כי איבד אותה, אבל זאת היתה טעות מצדו, כי פגשתי אותה שם חיה ובריאה, ואם הוא רק יחכה בסבלנות היא תשוב אליו, כמו שאני חזרתי משם".

…

החלק השני של הספר, ששונה מאוד מקודמו, מתחיל כשספיר חוזר מהארץ שמעבר לרוח-צפון. הוא מגלה שמבחינת משפחתו הדואגת, הוא היה חולה מאוד כמה ימים וקרוב למוות. לאחר שהוא מבריא, הוא הופך לילד עוד יותר טוב-לב ושלו משהיה קודם, עוזר לאמו בעבודות הבית ובטיפול בתינוק החדש "כמו ילדה", מחליף את אביו בנהיגת המרכבה-להשכרה כשזה חולה יום אחד, ומפיץ אושר על כל סביבותיו. הוא מציל את חייה של ילדת-רחוב הומלסית, שהופכת בהמשך למלאך קטן כמעט כמוהו, ומאחד זוגות פרודים.

בסופו של דבר, ספיר הולך למקום שאליו כל המלאכים הקטנים הולכים בספרות הויקטוריאנית — אל מעבר לרוח הצפון. שם הוא יכול לפגוש, ככל הנראה, את בת' מ"נשים קטנות", את בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן וגיבורים של אוסקר וויילד למיניהם. The End.

אני עוד חוככת בדעתי לגבי עד כמה הספר הזה קריא לקורא מודרני, מבוגר או ילד, שאין לו עניין אקדמי בהיסטוריה של ספרות הפנטסיה. הוויקטוריאניות אכן מרוכזת עד כדי פרודיה עצמית בלתי-מודעת, אבל הכתיבה של ג'ורג' מקדונלד (בתרגום המופלא כרגיל של אוריאל אופק) קולחת, וההבלחות הקטנות של הומור פה ושם שומרות על רוח-החיים. אני חושבת שאם נכנסים לאווירת הדברים, זה ספר מעניין, בהחלט יותר מספרים אחרים מאותה התקופה והסגנון, כמו "ילדי המים" המפורסם יותר. אולי זה כי הוא מתמסר יותר לפיוטיות הפנטסטית האפלה שלו ולא מנסה לפתור אותה או להכחיש אותה.

למי שכן מתעניין בספרי פנטסיה, מרתק לראות את ההשפעה של ג'ורג' מקדונלד, סופר של סופרים, על אלה שבאו אחריו. ההשפעה הכי ברורה היא על ספריו של סי אס לואיס, אבל גם טולקין ואחרים ציינו אותו כמקור השראה. בעצם אפשר לראות במאה העשרים מעבר הדרגתי מהמודל הוויקטוריאני, שבו ארץ הפנטסיה היא גם חלום וגם העולם הבא, למודל חדש, שבו לארץ הפנטסיה יש קיום משלה, האפשרות שהכל היה חלום נדחקת לצד, והרוחניות הנוצרית נזנחת. אבל גם בספרים משנות התשעים והאלפיים, כמו טרילוגיית "חומריו האפלים" או סדרת "סטרווגנזה", עדיין אפשר לראות את המלחמה עם הרעיון שארץ הפנטסיה מנוהלת על ידי האל הנוצרי או שהמעבר לשם משמעותו מוות.