Voices (Annals of the Western Shore, vol. II), Ursula Le Guin. המשך ל-Gifts

…
העיר אנסול היתה הפנינה של החוף המערבי, עיר ידידותית ושוקקת חיים של סוחרים, סופרים וחוקרים. אבל אז פלשו אל העיר האלדים, עם של יושבי-מדבר קנאים שאלוהיהם האחד אוסר על כל עיסוק בשפה כתובה. העיר נטולת הצבא לא יכלה לעמוד במצור האכזרי, ונכנעה. האלדים רוקנו את הספריות וזרקו את הכתבים היקרים לים יחד עם כל תושב-אנסול שנתפס כות<ב או קורא. הם פיזרו את המועצה ואסרו על נשות העיר לצאת מביתן.

ממר היא "ילדת מצור", אחת מעשרות הילדים המעורבים שצצו בעיר לאחר הכיבוש, עדות לכך שהחיילים האלדים אולי מטיפים לצניעות אבל לא בוחלים באונס נשים מקומיות. היא גדלה בארמון מתפורר יחד עם השאריות של מה שהיתה פעם המשפחה החשובה והמפוארת בעיר. בצל העוני, הרעב והבורות הכפויה, היא מטפחת זעם נורא על האלדים המפטרלים ברחובות כבר שבע עשרה שנים.

נחמתה היחידה היא הספריה הסודית, חדר המוגן בקסם ישן ושמכיל את הספרים האחרונים שנשארו באנסול. היא מלטפת את הספרים ומעניקה להם שמות. כשהשר מציע ללמד אותה לקרוא בסתר, היא מגלה עולם שלם של מעשיות גיבורים ומלחמה, וחולמת על היום שבו גם היא תניף חרב כדי לשחרר את עירה. אלא שכאחרונת יודעי-הקרוא בעיר, מוטלת עליה אחריות ממין אחר, אותה היא תגלה כשהמשורר הגדול אורק קספרו יגיע לעיר, ואיתו רוחות החירות והמהפכה.
…

"קולות" הוא וריאציה עדכנית מאוד על נושא ותיק בספרות הפנטסיה — העיר היפה, הקסומה, שמחוללת ומושמדת על ידי צבא אפל. לה גווין לוקחת את המסגרת של העלילה הוותיקה וממלאת אותה בתכנים ריאליים ואקטואליים: הכובשים מונעים לא מצמא לדם, אלא משליחות דתית שהוטלה עליהם על ידי מלך-כהן רצחני. הם לא מקשה אחת, אלא מורכבים מכתות דתיות שונות ונקרעים בין טוענים יריבים לכתר. הנכבשים מתלבטים בין הקרביים שקוראים למרד בכוח הזרוע לבין הראש, שקורא למשיכה בחוטים הפוליטיים של האלדים עד שבראש הצבא הכובש יעמוד שליט שניתן לנהל איתו משא ומתן.

ברור כי לה גווין נטלה חומרים מהעיתון לצורך בניית המעשה הזה, גם אם במשחק שלה ה"מוסלמים" הם לבנבנים ומתולתלים וה"מערבים" הם שחומי עור ובעלי מחלפות של שיער שחור, וגם אם הכיבוש של אנסול מספר על ישראל ופלסטין לא יותר משהוא מספר על ארה"ב ועירק וספרד בימי הביניים ומסעי הצלב ואינספור התנגשויות אחרות. התוצאה אכן רלוונטית במידה יוצאת דופן יחסית לז'אנר, במיוחד לקורא הישראלי, כולל רגעים שמעלים סומק של בושה אמיתית.

ובכל זאת, הספר חורק, מסיבות שקשורות פחות לפוליטיקה שלו ויותר לבניית הסיפור. ממר, למרות אופיה הלוהט, היא נערה צעירה שעומדת בשולי התמונה כאשר מנהיגים פוליטיים מחליטים על העתיד. בתפקידה המרכזי ביותר היא ממלאת שליחויות, וגם אלה לפעמים לא לגמרי אמינות, כאילו לה גווין הכריחה את דמויות-המשנה להעניק לממר איזשהו תפקיד או כוח בספר. במיוחד היא נראית פסיבית ליד אורק וגריי, גיבורי הספר הקודם, שבאים לבקר בספר הזה. וגם תפקידם של אורק וגריי נראה מעט מאולץ — הם חשובים מאוד לשני העמים שמאכלסים את אנסול, ויש להם השפעה ברורה על מהלך המאורעות, אבל לא לגמרי ברור למה.

גם זה, כמו המחשבה הפוליטית של הספר, יכול להתפרש כנסיון לירות חצים בסיפור הפנטסיה הפרימיטיבי על הגיבור שמביס את כוחות הרשע ומשחרר את עירו במו חלציו. לה גווין מתעניינת לא במלחמות ותבוסות אלא דווקא בשלום, שכדי להשיגו יש להתגבר על מיתוסים מיליטנטיים מסוג זה. אלא שלמרבה הצער, הספר פשוט לא ממש מעניין או משכנע. הוא ניחן בפוליטיקה חכמה ובאנגלית יפה — אבל זה באמת המינימום שאפשר לצפות לו מלה גווין.