הוצאת גרף, סדרת גרף צעיר, 2008. תרגום: יעל אכמון. במקור: Percy Jackson and the Lightning Thief, Rick Riordan, יצא בארה"ב ב-2005.

.

פרסי ג'קסון לומד בכיתה ו' בפנימיה בניו יורק שאליה נשלח לאחר שנזרק מכל בתי הספר האחרים. הוא באמת רוצה להצליח בבית הספר הפעם, כדי לא להעציב את אמא שלו, אבל כשאתה דיסלקטי, היפראקטיבי, חם מזג ועם פה גדול (תחשבו טום סוייר), זה לא קל. יתר על כן, דברים רעים קורים לפרסי מאליהם – בין אם זו ילדה מעצבנת שפחות או יותר מכריחה אותו להחטיף לה או מתקפה פתאומית של מפלצות.

מפלצות? אז זהו, שאם פרסי היה קורא את הדש האחורי של הכריכה הוא כבר היה יודע שהוא לא הולך לחיות חיים נורמליים, מכיוון שהוא בן אנוש רק למחצה. אבא שלו הוא אל יווני, וזה אומר שפרסי הוא גיבור, כמו תזאוס והרקולס. זה גם אומר שהוא יצטרך לעבור ללמוד בפנימיה מיוחדת לילדים כמוהו, "חצויים". והכי חשוב, זה אומר שכוחות הרשע רודפים אחריו ושלא הולכים להיות לו חיים קלים בכלל.

האתגר הראשי של ריירדן בהבאת המיתולוגיה היוונית למאה העשרים ואחת היה למצוא את הטון הנכון – לאזן בין הכובד המקורי של החומרים לקלילות ההרפתקנית שמתאימה לספר נוער מהסוג שהוא ניסה ליצור. במילים אחרות, איך כותבים ספר על אלים פראיים של מין, מוות ומלחמה, שהוא גם ספר עם פודלים מדברים ועם האולימפוס על גג האמפייר סטייט בילדינג? ואיך עושים את זה בלי ליפול למגניבות-יתר נמוכת-מצח שמתחנפת לדור הטלוויזיה?

מג קאבוט, שניסתה גם היא לשלב מיתולוגיה בעולם הנוער ב"תיכון אבאלון", נפלה בגדול בגלל החולשה שלה למלודרמה (טוב, ובגלל שהיא לא כותבת טוב באופן כללי). הסוד, מסתבר, הוא לא לקחת את עצמך ברצינות רבה מדי. אצל ריירדן יש קטעים מותחים ואפילו עצובים לפעמים, אבל הכל נכתב בחצי-חיוך ובהנאה מידבקת, כך שגם ההתרחשויות המופרכות ביותר לא הופכות את הספר עצמו למגוחך.

.

פרח לב הזהב

מקסים במיוחד המסע שפרסי יוצא אליו, מהחוף המזרחי של ארה"ב לחוף המערבי דרך שרשרת של היתקלויות על טבעיות. יש הדים לאודיסיאה, למסעות של תזאוס ולהרפתקאות של ילדים אחרים בספרות – "הקמע" של סטיבן קינג ופיטר סטראוב, ספרי נרניה (בעיקר "אחיינו של הקוסם").

ואם כבר מדברים על זה, האם יש פה נסיון מכוון לעדכן כמה סטריאוטיפים? האמא של פרסי, שהוא חולם להצילה, מזכירה את האמא הגוססת ב"אחיינו של הקוסם" ואפילו במעשיה על פרח לב הזהב, אבל הספר משכיל לתת לה אופי וחיים משלה. גם אנבת', הילדה החכמה והמתנשאת שמלווה את פרסי, היא פרטנרית שראינו כבר בספרות הנוער – למשל הרמיוני של הארי פוטר – אבל היא נחמדה ובוגרת יותר מאחיותיה הספרותיות וניחנת בכמה ניואנסים.

אבל מעבר לכל זה, מדובר בספר הרפתקאות מהנה, וזה הישג יפה, גם אם לא הייתי שמה אותו במדף הקלאסיקות של ספרות הנוער. גם התרגום של יעל אכמון קולח וצולח את מכשולי הסלנג האמריקאי, אם כי הציקה לי במהלך הקריאה התחושה שהספר מצחיק יותר במקור. אני רק תוהה אם הייתי אוהבת את הספר הזה כשהייתי בגילו של פרסי: דווקא מכיוון שהייתי חוקרת נלהבת כל כך של המיתולוגיה היוונית, יש מצב שהקלילות של ריירדן היתה נראית לי כמו חילול קודש.