קורי דוקטורו, סופר מדע בדיוני, בלוגר ומגניב מקצועי, ממליץ בבלוג בוינגבוינג על טיול לפינה של חנות הספרים שבה שוכנים ספרי הנוער – מה שנקרא באנגלית מכובסת ספרי "מבוגרים צעירים" או YA. אני מתרגמת בהשמטת חלקים פחות רלוונטיים:

העורך שלי, פטריק נילסן היידן, צלצל אליי אתמול כדי לדבר על תופעה קטנה ומוזרה: אנשים שנכנסו לחנויות כדי לחפש את החדש שלי, "Little Brother", יצאו ותאוותם בידם כי הם חיפשו במדפי המדע הבדיוני, לא מדפי הנוער. רבים מאיתנו גדלו בעידן שלפני אזורי ספרי הנוער – כשאזורי הילדים בחנות היו רק ספרים מאויירים וסדרות בנות 400 כרכים שנכתבו על ידי סופרים-שכירים, כמו "Sweet Valley High". לא עוד – כמעט כל חנות ספרים מתהדרת עכשיו במדף ספרי נוער רחב-ידיים (וצומח) שמלא בחלק מהעבודה המדהימה ביותר שנעשית היום בכל ז'אנר ספרותי.

החיים במקום שאף אחד לא עוקב אחריו יותר מדי הם אחת הדרכים הסודיות לעשות דברים מצוינים. המשמעות של מעמדו של המדע הבדיוני במשך עשורים כז'אנר מוקצה היתה שסופרים יכלו לעשות דברים עם סגנון ספרותי, תמות ותוכן פוליטי שחבריהם במיינסטרים לעולם לא היו יוצאים מהם בשלום (משחקים, קומיקס, ההיפ-הופ המוקדם, מאש-אפים ורבות מהסמטאות האחוריות האחרות של התרבות הפופולרית נהנו גם הן מהמעמד הזה). בימינו, רבים מהדברים המגניבים ביותר ביקום קורים במדפי הילדים של חנות הספרים שלכם (וכן, אני מודע לאירוניה שבמתן תשומת לב לתחום ששגשג מכיוון שלא קיבל יותר מדי תשומת לב מכדי לפרוח).

אז בעוד שיש מניע אישי לפוסט הזה – להודיע לכם איפה אפשר למצוא את "Little Brother" בחנות הספרים שלכם – יש גם טיפ כללי למי שרוצה לחיות כמו מוטנט שמח: תציצו במדפי הנוער בחנות הספרים ותראו מה התרחש לכם מתחת לאף.

אחרי הפוסט המשמח הזה, באים הטוקבקים והורסים את המסיבה. אמנם רובם חיוביים, אבל המגיב MRREDSHOES, למשל, מספר על הפעם שבה הוא נאלץ ללכת לחפש ספר נחשק (טרילוגיית "חומריו האפלים") במדפי הילדים:

אני לא נראה כאילו יש לי מה לעשות במדפי הנוער, ואני בספק אם מישהו מרגיש בנוח כשהוא מטייל שם, במיוחד לא אני ;)

מאז הסרט מצפן הזהב, אני תוהה אם הם הזיזו או הכפילו את הספרים האלה במדפי הפנטסיה והמדע הבדיוני.

אחר מסכים:

תמיד מוזר לי להיכנס לאזור הנוער בחנות צ'פטרס המקומית. לא עוזר שזה חלק ממדפי הילדים והתקשורת קבעה שזכר בודד + מקום שילדים נמצאים בו = פדופיל.

אחר כותב:

לא השתכנעתי. ביליתי שנים בגניבת ה"ספרים למבוגרים" מהספריה של המשפחה שלי, אלה שההורים שלי לא חשבו שהתאימו לי ועכשיו אתה אומר לי שאני צריך לקרוא ספרים ל"מבוגרים צעירים" (מה זה אומר?!?).

אני זוכר בתיעוב את ערימת החרא המתקתק/מוסרני שכונה בזמנו "מתאים לבני נוער", דברים השתנו עד כדי כך?

איך חובבי מדע בדיוני, שמכירים מנסיון את ההבדל בין הסטריאוטיפ על הז'אנר שלהם למציאות, יכולים להירתע מז'אנר מכיוון שהוא נחשב מטופש? היה אפשר להבין (למרבה הצער) אם זה היה ז'אנר מרוחק, כמו רומן רומנטי, אבל בין מדף המד"ב למדף הנוער יש חפיפה לא קטנה, כפי שדוקטורו ציין. ומה שעוד יותר מפתיע, מסתבר שיש אנשים – גברים – שמרגישים לא בנוח להסתכל על ספרים עם עטיפות צבעוניות מדי ופונט גדול מדי פן יניחו שהם סוטי מין מסוכנים. עצוב כל כך.